אנ↑אפולו

↑↑↑ג׳טיקלי↑

↑ג׳ואיש↑↑

יש רגעים שבהם נדמה שהשפה עצמה נשחקה. "שבטים", "שסע", "דה-הומניזציה" – מילים שהפכו לסיסמאות חלולות, כותרות שרצות מהר יותר מהחיים עצמם. בתוך הרעש הזה, ירמיהו דנציג, מחנך לשעבר ויוצר תוכן, מציע תנועה הפוכה לחלוטין: האטה. נשימה. סבלנות של שיחה אמיתית. "המטרה בכלל לא אמורה להיות לשכנע", הוא אומר בבהירות שאין בה התנצלות. "אם אתה נכנס לשיחה במטרה 'לנצח', אז זו כבר לא שיחה – זה קרב. ובקרב, התגובה הטבעית של הצד השני היא להתגונן. ואז אף אחד לא באמת מנצח".

הכל התחיל, הוא מספר, עם סבא שלו, זכרונו לברכה. המשפחה גרה דורות ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. "כתוצאה מכך הם היו מאוד מחוברים לתרבות הירושלמית, שבמידה רבה הייתה תרבות ערבית", הוא מספר. הילדות של ירמיהו נחרטה בקול הדיבור הכפול הזה – עברית וערבית – לא כסממן אקזוטי, אלא כבית. "זה היה טבעי לראות את סבא, שהוא לא רק דיבר עברית וערבית והתחבר עם מוסלמים, אלא גם הרגיש שם בבית, בפינה הנוחה שלו", הוא אומר. "יחד עם זאת, היה ברור לנו שאנחנו חיים בתוך סכסוך קשה ומדמם". ואז מגיע הזיכרון שקורע את התמונה לשניים: "אחד הזיכרונות החזקים שלי מהילדות הוא הצעקות של אבא שלי, כששמע שבת דודה שלי נרצחה על-ידי מחבל פלסטיני. מצד אחד הרגשתי חיבור עמוק לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט, ומצד שני היינו חלק מהסכסוך – זו המציאות".

הפער הזה בין אינטימיות לבין סכין הסכסוך חותך כבר בילדות. אבל במקום לברוח מהמורכבות, סבא של ירמיהו נתן לו משהו אחר לחלוטין: כלים. "הכלים שקיבלתי מסבא – היכולת להתחבר לאנשים, לדבר בשפה שלהם, להתעניין בתרבויות ובדתות, ולחפש נקודות מפגש בין זהויות – גרמו לי להבין מגיל צעיר שיהיה לי תפקיד", הוא מספר. "הבנתי שאני חייב לשמש גשר בין תרבויות, חוויות וזהויות. אחרי הצבא הבנתי עוד יותר עד כמה הסכסוך הוא מעגל אינסופי של דמים וכאב. אם לא נפרוץ את המעגל הזה בעצמנו, הוא יימשך לנצח. הרגשתי שאני חייב לקחת חלק בשיחה ציבורית בין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים". בהתחלה זה היה פשוט תרגום – מערבית לעברית, ולהיפך – אבל זה הפך מהר מאוד למשהו עמוק יותר: גישור תרבותי, השוואת השקפות עולם, דיאלוג בין ציביליזציות ודתות. כי שפה היא לא רק מילים, היא זהות.

"שומר החומות" היה נקודת המפנה שדחפה אותו אל הזירה הדיגיטלית. "הרבה חברים שכבר פעלו ברשת עודדו אותי לעלות סרטון", הוא נזכר. "ברגע שהבנתי שסרטון כזה הוא כלי שיכול להגיע לציבור רחב, הבנתי שזה המקום שבו אני צריך להיות". מאז, הוא מעלה תכנים שמנסים לעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: להיות גאה ביהדות שלו מבלי לוותר על הקשר לפלסטינים. בפרופיל שלו, לצד Unapologetically Jewish כתוב גם Connected to my Palestinian cousins. סתירה? מבחינתו – הפוך לחלוטין. "בגדול, אני רוצה שאנשים יבינו שהתחברות לפלסטינים, לפלסטיניות ולתרבות הפלסטינית-ערבית לא סותרת בכלל את האפשרות להיות יהודי גאה עם זהות ישראלית-יהודית חזקה", הוא אומר. "זה מה שחשוב לי שיבינו. אני מוכן באופן רדיקלי להקשיב לסיפור של האחר, של הצד השני. זה לא רק ביטוי של 'בני דודים' שנאמר לפעמים ככינוי גנאי – אלא באמת, משפחה".

ֿהדבר הראשון שמפתיע בשיחה עם ירמיהו הוא כמה "לא-יוצר-תוכן" הוא נשמע. "קודם כל, אני בא מרקע של חינוך", הוא מסביר. "לא הייתי יוצר תוכן במקור, אני יוצר תוכן רק כמה שנים. לפני כן פעלתי בתחום החינוך הלא-פורמלי, בתנועות נוער. כתבתי מערכי חינוך על היסטוריה, פילוסופיה וגיאופוליטיקה. מהרקע הזה נכנסתי לעולם של השיח בין קבוצות, שבטים, דתות ועמים". משם מגיעה המתודולוגיה, שהיא הפוכה לחלוטין מהמהירות של הרשת. "השיטה שלי היא תמיד לבדוק כמה מקורות. אם אני רוצה להבין מה קורה בחדשות, אני אקרא גם את ynet, גם את אל-ג'זירה, גם את אל-קודס, וגם את הארץ ומעריב. אני קורא את כולם, מקשיב לכולם, ומנסה להבין את כל הזוויות. האמת נמצאת איפשהו באמצע". והוא מבהיר: "הפרשנות של כל כלי תקשורת פחות מעניינת אותי – אני מחפש את העובדות".

הטוקבקים ברשת מרעישים, אבל כשהמציאות מגיעה פנים אל פנים – ירמיהו לא בורח. "ברשת אני כמעט לא מגיב – יש יותר מדי תגובות וזה פשוט לא יעיל", הוא אומר, ועוצר לרגע. "אבל בחיים עצמם, אני כן מגיב". במקום להתלקח, ירמיהו בוחר בדיאלוג. "אחת היכולות שפיתחתי היא לקחת מישהו שנמצא על 200 קמ"ש של רגשות, כעס ושנאה, ולהוריד את מי שמולי. לדבר איתו, לגרום לו להבין שאני בן אדם אמיתי. אתה לא יכול פשוט לצעוק עליי סיסמאות וללכת". זו אינה נאיביות. זו אסטרטגיה מושכלת שמבינה משהו עמוק על הדרך שבה אנשים משנים דעה, אם בכלל: לא דרך ויכוח, לא דרך ניצחון, אלא דרך נוכחות אנושית שמכריחה אותך לראות את מי שמולך כאדם.

אותה גישה מופיעה גם כשהוא מדבר על הקבוצות שהוא הכי אוהב לחקור: אלה שחיות על התפר, בין עולמות. "הקבוצות שמכנים 'קבוצות גשר' – אלה שנמצאות בנקודת מפגש בין זהויות – תמיד הכי מעניינות אותי. זה יכול להיות קהילה שלמה, כמו הדרוזים, וזה יכול להיות גם דמות אישית מסוימת, כמו לוסי אהריש ואנשים דומים. אני מאמין שמי שחי בתוך המפגש בין הקהילות והזהויות מחזיק בכלים הכי חזקים לתרגם צד אחד לצד שני".

דמיינו סצנה מרמת הגולן, ביקור בכפר דרוזי. קבוצת מוסלמים שהגיעו לעשות קניות. אם תשאלו אותם איך הם מגדירים את הדרוזים. התשובות יהיו מעניינות: "אחד מהם יגיד: 'בסוף הם מוסלמים'. אחר יענה: 'אולי הם מוסלמים, אבל היום הם יותר יהודים'. כלומר, מצד אחד מוסלמים רואים בהם יהודים יותר, ומצד שני יהודים רואים בהם ערבים או דומים למוסלמים". זהו פרדוקס מכונן, שבעיני ירמיהו הופך לנכס. "מה זה אומר בעיניי? זה אומר שיש לדרוזים, וגם לקהילות אחרות במצב דומה, יכולת להכיל מורכבות", הוא מסביר. "הם מסוגלים להבין את שני הצדדים – לעזור למוסלמים להבין את היהודים ולעזור ליהודים להבין את המוסלמים או את הערבים בכלל. בעיניי, זה מעניק להם כוח".

אבל הדוגמה הקלאסית, בעיניו, היא השומרונים. "חצי מהקהילה גרה בחולון וחצי בהר גריזים בשכם", הוא מספר. "חלק מהם משרתים בצה"ל, חלק לומדים במערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, ובבית הם מדברים גם ערבית וגם עברית. הדת שלהם היא דת ישראלית עתיקה". הוא עוצר, מחפש את המילים המדויקות. "יש להם תודעה וזהות ייחודית: הם רואים את עצמם בני ישראל, ובמקביל גם במובן מסוים ערבים, וגם ישראלים וגם פלסטינים. בעיניי זו דוגמה קלאסית לקבוצה שבעל כורחה מהווה מפגש חי בין זהויות שונות".

בתוך כל השיח על המציאות בישראל, שאלה אחת נדחקת לפינה: איפה עובר הקו בין ביקורת לגיטימית על המדינה שלנו לבין שנאה? ירמיהו לא מתחמק. יש לו מסגור חד, שני מבחנים פשוטים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב. "בעיניי יש שני קריטריונים עיקריים להבדיל בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות", הוא אומר. "הראשון: האם זו ביקורת שהיית מטיל גם על מדינות אחרות. כלומר, כשאנחנו מדברים על בעיות פנים של מדינת ישראל – שאלות של שלטון, מדיניות, זכויות אדם, או אפילו פשעים שמבצעת המדינה – צריך לשאול את עצמנו אם מדינה אחרת הייתה עושה אותו דבר, האם הייתי אומר עליה אותו דבר? למשל, אם מדובר על ארה"ב, על האיחוד האירופי, על האמירויות או על אחת המדינות השכנות שלנו – האם הייתי משתמש באותם מונחים ובאותו טון ביקורתי? אם כן – אז זו ביקורת לגיטימית, כזו שעוסקת במדינה כמדינה, ולא בזהות הלאומית או הדתית שלה".

זה נשמע פשוט, אבל הוא יודע שזה לא תמיד ברור. "השני: האם הביקורת לא נגררת אחרי סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקים שמתחפשים לשיח פוליטי עכשווי", הא מספר. "למשל, אם מייחסים לישראל תפקיד של 'מקור כל הרוע' במזרח התיכון, או אפילו בעולם כולו – זה כבר מזכיר מאוד את הדימוי האנטישמי הקלאסי של היהודי שנושא עליו את אשמת כל צרות האנושות. במילים אחרות: אם הביקורת מניחה שישראל, מעצם מהותה, היא שורש כל בעיה – זה כבר לא שיח פוליטי אלא המשך של תבניות אנטישמיות ישנות". בעיניו, כמעט כל ביקורת על ישראל יכולה להיות לגיטימית – אם היא עומדת במבחנים האלה.

זו לא רק תיאוריה שמתאימה להרצאות. זה כלי עבודה יומיומי כשהוא נמצא בחו"ל, במיוחד בקהילות יהודיות שמרגישות תחת מצור. הוא מגיע כדי להעביר כלים: "איך לספר את הסיפור שלנו, של ישראל ושל העם היהודי, וגם של 7 באוקטובר והמלחמה, בשפה שמאפשרת מורכבות וניואנסים. לדבר לא בשחור-לבן, אלא מתוך מקום ביקורתי ובונה, ולדעת גם איך לשוחח עם השכנים הלא-יהודים". באחד המסעות האלה הוא נתקל במשהו שלא ציפה לו. "המסע היה בשבילי גם ללמד וגם ללמוד", הוא אומר. "בדרום אפריקה יש היסטוריה מורכבת של סכסוך בין רוב למיעוט, והמעבר משסע עמוק לניסיון של פיוס ושוויון. למרות ההבדלים, יש מה ללמוד מהחוויה הזאת – על דרכי התמודדות, על בניית שיח, ועל האפשרות להחזיק בזהות ובביקורתיות גם יחד". 

7 באוקטובר שינה משהו בעבודה שלו. "אני שם יותר דגש על השיח בין האנשים, כי אנחנו עוברים תהליך של דה־הומניזציה", הוא מסביר. כשהאדם נהפך ל"דגל" או "סמל", קל יותר לפגוע בו. וההתגוננות היא אישית, פיזית כמעט. "אני רואה את זה כל הזמן. אני מדבר עם אנשים שבהתחלה בכלל לא מדברים איתי. אני לא שם. הם רואים דגל, רואים איזה פוליטיקאי. אז הדבר הראשון שאני חייב לעשות זה להראות שאני פה – אני. הייתה לי לא מזמן שיחה מאוד קשה עם סטודנטים אמריקאים. הם לא ישראלים ולא פלסטינים, ומבחינתם הסכסוך שלנו הוא מקום לפרוק את כל רגשות האשמה על הקולוניאליזם ורצח שהם עשו בהיסטוריה שלהם. זה קשה, כי הם לא רואים אותי. מבחינתם אני איזושהי אבסטרקציה של קולוניאליזם, של גזענות, של 'היהודי הציוני' ששולט בממשלות המערב. ובאותו רגע מה שאני מנסה לעשות זה להחזיר את זה לאישי: אני בן אדם. יש לי פחדים, יש לי היסטוריה, יש לי זהות. זה לא רק הסיפור הנוח שלמדתם בשיעורים".

לשאלה הישירה "מה מקור השנאה" יש לו תשובה פשוטה: "פחד - כשאתה לא מכיר את האחר, והוא נתפס אצלך כזר, אתה מתחיל לפחד", הוא אומר. "וכשיש פחד – המרחק לשנאה הוא קצר מאוד. לעומת זאת, התגובה לפחד, או בעצם המקור לאהבה, היא הקרבה. ככל שאתה מכיר יותר, ככל שאתה נחשף ונמצא קרוב למישהו – כך גובר גם הסיכוי להתאהב בו. זה נכון בכל החוויות האישיות שלנו: כשאנחנו מבלים הרבה זמן עם בן אדם, אנחנו מתאהבים לא רק במה שיפה או מתאים לנו בו, אלא גם במה שפחות יפה ופחות מתאים".

ולסיום, יש לו חזון. לשאלה מה היית מצלם אם היו לך כל המשאבים, הוא עונה כמי שכבר חשב על זה הרבה: "הייתי רוצה לצלם מסע של התפתחות קשר בין מתנחל לאומני לפלסטיני ממזרח ירושלים. אני חושב שהמפגש הזה לא רק מעניין – הוא קריטי לעתיד של הארץ שלנו". מה יחבר אותם? "כנראה שהדבר שתחבר ביניהם יהיה האהבה, אהבה לארץ".

//////////////////////////

אם אתה נכנס לשיחה במטרה 'לנצח', אז זו כבר לא שיחה – זה קרב. ובקרב, התגובה הטבעית של הצד השני היא להתגונן. ואז אף אחד לא באמת מנצח

//////////////////////////

//////////////////////////

"ברשת אני כמעט לא מגיב – יש יותר מדי תגובות וזה פשוט לא יעיל.אבל בחיים עצמם, אני כן מגיב

//////////////////////////

//////////////////////////

בתוך כל השיח על המציאות בישראל, שאלה אחת נדחקת לפינה: איפה עובר הקו בין ביקורת לגיטימית על המדינה שלנו לבין שנאה?

//////////////////////////