/////עשור לנאום///

השבטים/////של////

///הנשיא ריבלין//

עמדה בעד: עדי זאבי

עשור חלף מאז נשא הנשיא ראובן (רובי) ריבלין את "נאום השבטים" בכנס הרצליה 2015 – נאום שהפך מאז לאבן יסוד בשיח הציבורי והמשפטי סביב דמותה של החברה הישראלית. דבריו לא היו הצהרה פוליטית בלבד, אלא אבחנה נוקבת של מציאות חברתית משתנה, שהשלכותיה הולכות ומעמיקות. ריבלין, איש ציבור מתון ולויאלי למוסדות המדינה, היטיב לזהות את קווי השבר שמאיימים לפרום את המרקם הלאומי ולערער את יסודות הממלכתיות. במקום להתכחש למציאות של פסיפס שבטי ותרבותי, הוא בחר להציב אותה בלב השיח הלאומי, ולקרוא לבניית שותפות ישראלית חדשה. על רקע משבר האמון במוסדות השלטון, הפוליטיזציה של מערכת המשפט והקיטוב הפוליטי הגובר – מתברר כי דבריו, במובנים רבים, היו בבחינת נבואה חברתית ומשפטית.

ריבלין, איש ליכוד, שמרן-ליברל בהווייתו, לא הציע לפרק את הציונות – אלא לחדש את רוחה. הוא זיהה את קריסת מודל הרוב החילוני ההגמוני, והציע להחליפו במודל אזרחי-שיתופי המבוסס על הכרה הדדית, שוויון אזרחי ולקיחת אחריות משותפת. "ישראל איננה עוד מדינה של רוב חילוני ציוני קטן, מול מיעוטים ברורים", אמר. תחת זאת, הציג מודל של ארבעה שבטים שווי-משקל: חילוני, דתי- לאומי, חרדי וערבי. לא סיסמה – אלא תיאור הנתמך בנתונים: כבר בשנת הנאום, כמחצית מתלמידי כיתות א' בישראל השתייכו לחינוך החרדי או הערבי.

ריבלין תיאר במדויק את המציאות שבה "כל ילד שמגיע לעולם במדינת ישראל נשלח למערכת שתכליתה לחנך אותו ולעצב את תפיסת עולמו לאתוס תרבותי, זהותי, דתי ואף לאומי שונה". זוהי מציאות חינוכית נפרדת – וכתוצאה מכך גם תודעתית ופוליטית מפוצלת. והאמת היא, כפי שהעירו לאחר מכן גם חוקרים ומומחים, כי "השינויים בחברה החרדית אינם מקטינים את המרחק בינה לבין יתר הציבורים בישראל".

ההשלכות של מהלך זה הרות גורל: לא עוד רוב מובהק, אלא דינמיקה חברתית שבטית, לעיתים אף בדלנית, שמתקיימת בצד קיטוב פוליטי, חשדנות הדדית ופערים כלכליים הולכים ומעמיקים. לשם כך, קרא ריבלין לייסוד "שותפות ישראלית" – לא מתוך טשטוש זהויות, אלא תוך שימור הגוונים השונים במרקם הלאומי. הוא שלל את רעיון כור ההיתוך ההיסטורי, שאינו רלוונטי עוד, והציע תחתיו סדר אזרחי חדש הנשען על שלושה יסודות: הכרה ולמידה הדדית, שיח אחראי והוגן, וחלוקת משאבים צודקת.

ריבלין לא נמנע מהשאלות הקשות: "האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף? האם יש לנו מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?". הוא אף הזהיר: אם לא נפתח שיח כזה, "הדמוקרטיה הישראלית עלולה להפוך למדינת כל מיעוטיה, שבה כל קבוצה מודדת את היהדות, הציונות והליברליות של הקבוצות האחרות – במקום ליצור טוב משותף".

כך, למשל, הזהיר ריבלין מפני הפיתוי להשתיק מגזרים שאינם שותפים לאתוס הציוני כפי שהוגדר מראשית המדינה: "אי אפשר להמשיך להשתיק את כל הציבור הישראלי, ולהפיל עליו את חובת הביטחון. שתיקתנו תהיה אסוננו". קריאתו אינה דרישה לרב-תרבותיות מחולנת, אלא לעדכון הממלכתיות כך שתשקף את הרכב החברה בפועל. זוהי תפיסה רפובליקנית מסוג חדש: לא זו המנטרלת זהויות, אלא זו המבקשת ליצור אזרחות פעילה ורב-ממדית.

עשור לאחר מכן, מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2024 מציג תמונה קשה: 58% מכלל הציבור סבורים כי השלטון הדמוקרטי בישראל מצוי בסכנה. הפילוח הפוליטי מחדד את הקרע: 94% מהשמאל, 71% מהמרכז, ו-38% מהימין שותפים להערכה זו. שיעורי האמון במוסדות הדמוקרטיים – הכנסת, הממשלה והמפלגות – נותרו בתחתית סולם האמון. התחושות הציבוריות ממחישות את אשר הזהיר ממנו הנשיא: אובדן האמון ההדדי, דלדול המכנה המשותף ופוליטיקה של זהויות מנוגדות.

נתוני המדד אף הושפעו ישירות ממלחמת חרבות ברזל ומהמבצעים שבאו בעקבותיה, שהותירו חותם עמוק בתודעה הציבורית והחריפו את המתחים החברתיים והפוליטיים. הללו לא רק העמידו במבחן את עמידות החברה הישראלית מול איומים חיצוניים, אלא חשפו את שבריה מבפנים. בתוך כך, תחושת הסולידריות, שזינקה לאחר 7 באוקטובר, נשחקה בהדרגה, אם כי היא עודנה גבוהה ביחס לשנים קודמות. ובה בעת, יותר מ-80% מהציבור מאמינים כי ניתן לסמוך על אזרחים אחרים בעת צרה. הציבור מרגיש קרוב לאנשים, אך מרוחק מן המערכת. 

הממצאים בדו"ח החינוך של מרכז טאוב (2020-2024) מעמיקים את האבחנה: הדו"ח מדגיש את המשך קיומן ואף את התרחבותן של ארבע תת-המערכות החינוכיות הנפרדות – ממלכתי, ממלכתי-דתי, ערבי וחרדי – ומצביע על תהליכים של פיצול מוסדי וערכי. מעבר לכך, הוא מזהיר מפני "התפוררות מרחיקת לכת של האתוס המשותף הבסיסי ביותר". תהליך זה מתרחש לצד הסטת משאבים תקציבית נרחבת למגזרים מסוימים, תוך פגיעה בעקרונות השוויון וההוגנות. הפערים אמנם מצטמצמים בממוצע, אך הדיכוטומיה התרבותית והחינוכית רק מעמיקה. זהו אישוש עכשווי ומחקרי לנבואתו החברתית של ריבלין. 

עמדה נגד: שלי זהבי

בעשור האחרון ניצבה מדינת ישראל מול שורת אתגרים חסרי תקדים, שחשפו ביתר שאת את קווי השבר החוצים את החברה הישראלית. המחאות הסוערות נגד יוזמות לשינוי מערכת המשפט הביאו לקרע ציבורי עמוק, שבו התנגשו תפיסות מנוגדות של דמוקרטיה, משטר וגבולות הכוח השלטוני. חודשים ספורים לאחר מכן פקד את ישראל אחד האירועים הטראגיים בתולדותיה – מתקפת 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל". עוצמת הפגיעה, שאלת החטופים והמחירים האנושיים העמידו את החברה הישראלית במבחן מתמשך וכואב. 

במקביל, מתחדדת ביתר שאת הסוגיה המתמשכת של חוק הגיוס. בעוד הציבור החילוני והדתי־לאומי נושא בחלק הארי של הנטל הביטחוני, הנמדד הפעם גם במספרי הנופלים הגבוהים, הציבור החרדי מוסיף להתנגד לשירות חובה. לכך מצטרפת תחושת ניכור הולכת וגוברת בחברה הערבית, המתמודדת עם גל אלימות פנימית ועם תחושת הדרה. מכלול המחלוקות הללו, בצירוף משברים פוליטיים וביטחוניים נוספים, מעלה בקרב חלק מהציבור תחושות ייאוש וקריאות מרחיקות לכת להיפרדות טריטוריאלית או להקמת ישות פוליטית נפרדת – "מדינת יהודה", לצד מדינת ישראל. אף על פי כן, מחקרים מראים כי רוב הציבור הישראלי מוסיף לגלות זיקה עמוקה למדינה ולזהות הישראלית, קשר המתחזק דווקא בשעת משבר ואיום חיצוני.

על רקע מציאות זו עולה מחדש הרלוונטיות של נאום ריבלין. הנאום נתפס אז כגילוי אומץ פוליטי שבו נשיא המדינה בחר להכיר בגלוי במבנה החברתי המשתנה, אלא שעשור לאחר מכן, כאשר החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים מורכבים ומוסריים יותר מתמיד, מתחייבת בחינה ביקורתית של אותה תפיסה ושל תרומתה להעמקת השסעים. אמנם תומכי גישתו של ריבלין רואים בו חזות דברים מדויקת שהתממשה, אך כאן טמון הכשל המרכזי: לא מדובר בנבואה שהתממשה, אלא בנבואה המגשימה את עצמה. עצם ההכרה הרשמית והלגיטימציה שניתנה לפילוג השבטי על ידי נשיא המדינה יצרה דינמיקה שבה כל מגזר הורשה להתכנס פנימה ולראות עצמו כישות נפרדת. במקום שההנהגה הלאומית תפעל למיגור השסעים, היא עיגנה אותם כ"מציאות שאין לשנותה". התוצאה: הפילוג שהיה עד אז תופעה חברתית הפך למדיניות רשמית, ומכאן רק צעד אחד לקיטוב שאנו חווים כיום.

ריבלין הציג את השינויים הדמוגרפיים כמעין גזירת גורל שאין בידי אדם לשנותה, ובכך ויתר מראש על האפשרות לעצב חברה מאוחדת יותר. לפי תפיסתו, החלוקה החדשה מייתרת את החיפוש אחר אתוס לאומי משותף, ומחייבת השלמה עם קיום מקביל של ארבעה מגזרים. גישה זו פסיבית ומקבעת, שכן גם אם נסכים שאבחנתו הייתה מדויקת, אין זה אומר שהפתרון שהציע היה נכון. דמוגרפיה אמנם מציגה נתונים חשובים, אך היא איננה קובעת בהכרח את אופי החברה או את זהותה. ארצות-הברית, למשל, מורכבת ממגוון עצום של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות, ובכל זאת הצליחה לפתח זהות אמריקאית כוללת המחברת את כולם סביב הדגל, החוקה וערכי הדמוקרטיה האמריקאית. כך גם צרפת, שהצליחה לייצר זהות אזרחית צרפתית חזקה הכוללת מהגרים ממוצא צפון-אפריקאי, אפריקאי ואסיאתי לצד הצרפתים הוותיקים. גם קנדה, אוסטרליה ושוודיה הן דוגמאות למדינות שיצרו זהות לאומית-אזרחית כוללת תוך שמירה על הגיון רב-תרבותי מתוחכם. יתר על כן, החלוקה הנוקשה לארבעה שבטים מתעלמת מהמרקם הישראלי המורכב ומוחקת קבוצות משמעותיות, כגון המסורתיים – שמהווים לפי סקרים שונים כ-25% מהציבור היהודי – ומעלימה את הרב־זהותיות של יחידים הרואים עצמם שייכים ליותר מקטגוריה אחת.

מול הטענה כי ריבלין לא ביקש לפרק את הציונות אלא לחדש את רוחה, להחליף את מודל הרוב החילוני ההגמוני במודל אזרחי-שיתופי המבוסס על הכרה הדדית, שוויון אזרחי ולקיחת אחריות משותפת, ניתן לטעון כי "חידוש" שמוותר על האלמנטים המאחדים והמגבשים של הציונות – השפה הלאומית, הסמלים המשותפים, השירות הצבאי וההיסטוריה המשותפת – הוא למעשה ביטול מוסווה. ציונות ללא מכנה משותף איננה עוד ציונות אלא קונפדרציה רופפת של קבוצות נפרדות. עצם מתן לגיטימציה לניכור, כפי שנעשה באמירה כי חלקים נרחבים באוכלוסייה "אינם שרים את ההמנון בעיניים נוצצות", מייצר תחושה של זרות והדרה במקום אתגר משותף לבניית עתיד טוב יותר. למרות המאמצים הנכבדים של תכנית "תקווה ישראלית" של ריבלין והפעילות הקונקרטית במערכות החינוך והאקדמיה, התוצאות המעשיות מוכיחות את כישלון הגישה השבטית. המציאות החברתית רק הוחמרה: הקיטוב גדל, האמון במוסדות נפגע, והחלומות על "מדינת יהודה" נפרדת הלכו וגברו. זה לא מקרה – כאשר מנהיגות לאומית מכירה רשמית בפילוג כ"מציאות טבעית", היא למעשה מעודדת כל מגזר להתבצר בזהותו הפרטיקולרית ולהתרחק מהמרכיבים המשותפים.

השיח השבטי שריבלין יזם לא הביא לגישור או להבנה, אלא להעמקת החשדנות וההתכנסות המגזרית. כפי שמראה המחקר, הדיכוטומיה התרבותית והחינוכית רק מעמיקה, וזאת למרות, או דווקא בגלל, ההכרה הרשמית במציאות השבטית. במקום "שותפות ישראלית" נוצרה תחרות בין-שבטית על משאבים ועל הגדרת האופי הלאומי. למשל, הוויכוח על גיוס תלמידי ישיבות, המלווה את ישראל מאז הקמתה, הפך לסמל מרכזי של הפילוג: ההסדר הידוע כ"תורתו אומנותו" הפך בפועל למנגנון פטור נרחב עבור רוב הציבור החרדי, ובג"ץ פסל שוב ושוב את ההסדרים שנועדו לעגן מצב זה, עד שפסק ב־2024 כי אין עוד מסגרת חוקית להבחנה בין תלמידי ישיבות לשאר אזרחי המדינה. דווקא בהקשר זה ניתן היה לצפות שנאום הנשיא יעלה על נס את השירות הצבאי כמנגנון מובהק של יצירת זהות משותפת, אולם ויתור על מסגרת זו, כפי שהשתמע מדבריו, משמעו ויתור על אחד הכלים המרכזיים לגיבוש זהות אזרחית משותפת.

הדרך החלופית ברורה: במקום להכניע עצמנו לגזירת הפילוג, עלינו לפעול במאמץ מתמיד ליצירת זהות אזרחית ישראלית כוללת. זהות זו לא תכפה ויתור על הייחודיות של אף מגזר, אלא תציע מסגרת רחבה המחברת את כולם סביב ערכים משותפים: דמוקרטיה, שוויון זכויות, אחריות הדדית, תרומה לטוב המשותף והתחייבות לעתיד ישראל. השירות הלאומי והצבאי, על גווניו הצבאיים, האזרחיים והקהילתיים, יכול לשמש כלי מרכזי בבניית זהות זו. במפגש בין צעירים ממגזרים שונים נבנה דור העתיד של הישראליות המשותפת. צה"ל הוא אחד המוסדות האחרונים בישראל שבהם נפגשים צעירים מכלל המגזרים ונדרשים לחיות, להילחם ולשתף פעולה זה לצד זה. במציאות הנוכחית ולנוכח המצב הביטחוני, חובה להרחיב את ההשתתפות במסגרת שירות חובה, צבאית, לאומית או אזרחית, תוך שמירה על איזונים והגדרות מדויקות לפטור מוצדק. אולם השירות הצבאי לבדו אינו מספיק ונדרשים מנגנונים נוספים: פיתוח מערכת חינוכית המשלבת תכנים משותפים לצד שמירה על הייחודיות התרבותית; יצירת פרויקטים לאומיים מאחדים בתחומי הטכנולוגיה, הסביבה והחברה שיחייבו שיתוף פעולה בין מגזרים; עיגון שפה אזרחית משותפת המבוססת על ערכי הצהרת העצמאות; תרבות ציבורית המעודדת מפגש ושיתוף פעולה במקום בידול והתכנסות.

נאום השבטים, על אף חשיבותו ההיסטורית כמסמך המתעד את המשברים החברתיים, תרם הלכה למעשה להעמקת המגמות הפרטיקולריסטיות ולהתכנסות מגזרית. הוא העניק לגיטימציה להסתגרות פנימית במקום להציב אתגר של חיפוש אחר המשותף. עשור לאחר מכן, לאחר חודשים קשים של מלחמה, אובדן ופילוג פנימי, ברור כי הגישה השבטית לא רק שלא פתרה את הבעיות – היא החמירה אותן. על כן יש להפוך את נקודת המבט: לא להשלים עם פילוג, אלא לפעול במאמץ מתמיד ליצירת זהות אזרחית ישראלית כוללת. ישראל זקוקה לחזון חדש: חזון של זהות אזרחית מאוחדת, הנבנית מתוך מאמץ מתמשך, שוויוני ונחוש. זהו המאבק האמיתי על עתידה של ישראל – לא הכניעה לכוחות המפרקים, אלא הבנייה הפעילה של ישראליות משותפת, איתנה וצודקת יותר. רק כך נוכל להבטיח שהמדינה שעבורה נופלים חיילינו תהיה מדינה שווה ומאוחדת של כל אזרחיה.