↓↓שבטים בלי מדורה:

זהות,↓↓סולידריות

↓↓והשבר שמגדיר

את זמננו↓↓

אדם מחפש משמעות. עם מחפש זהות. לפני למעלה ממאה שנה עברו חלקים רבים מהעולם משלטון קולוניאלי, אימפריאליסטי, לשלטון עצמי. זה היה בעקבות גלגול נוסף של אביב העמים. המאבק הצליח. בתחילת המאה העשרים כרבע מאוכלוסיית העולם, 550 מיליון בני אדם, חיו תחת שלטון קולוניאלי. בתחילת המאה העשרים ואחת – רק שני מיליון. 

המאבק התנהל תחת העיקרון של הגדרה עצמית, שהיא בעצם הגדרה קבוצתית. התפרקות האימפריות גרמה גם לגל אדיר של חילופי אוכלוסייה. מדינות הלאום החדשות לא אהבו מיעוטים. עשרות מיליונים גורשו ממחוזות מולדתם. רובם הגיעו למדינות שבהן בני זהות דומה היו קבוצת הרוב. נוצרים גורשו מתורכיה ליוון. מוסלמים עשו את הדרך ההפוכה. פולנים מאוקראינה גורשו לפולין. ולהפך. הינדים מפקיסטן הגיעו להודו. מוסלמים מהודו עשו את הדרך ההפוכה. ערבים מפלשתינה ברחו וגורשו למדינות ערב השכנות. יהודים מארצות ערב ברחו וגורשו למדינה היהודית. הזהות העצמית התחברה להגדרה העצמית. מדינות הלאום היו הומוגניות בעיקרן. זה בדיוק מה שאפשר את יצירתן של מדינות הרווחה. ככל שמדינה הייתה הומוגנית יותר, הנכונות לסייע לאחר, וגם לשלם מיסים, הייתה גדולה יותר. 

העולם שוב משתנה. אנחנו בעידן של הגירה המונית. מדינת הלאום עדיין לא נעלמה. הרי לא מדובר ברעיון שפג תוקפו. גם בשנות התשעים של המאה הקודמת התפרקה ברה"מ ל־14 ישויות לאומיות ויוגוסלביה – ל־7 ישויות לאומיות. ועדיין, נדמה ששערי ההגירה שנפתחו לרווחה בעשור הקודם מערערים על מרכיב הזהות המשותפת. הרב תרבותיות זכתה לשדרוג. ולא כולם מרוצים. בשנת 2004  פרסם דייויד גודהארט David Goodhart, עורך ה"פרוספקט", מאמר שאולי הקדים את זמנו, תחת הכותרת "אי נוחות מזרים" ("Discomfort of strangers") . המאמר עורר דיון ציבורי רחב. מכיוון שגודהארט לא נחשב לדמגוג, פשיסט, גזען או לאומן. מדובר באינטלקטואל ליברלי. הטענה המרכזית של גודהארט הייתה שיש מתח, ובעצם סתירה, בין סולידריות לבין שונות (diversity). ככל שקהילה או חברה מסוימת קולטת לתוכה יותר זרים, שאינם חלק מהאתוס המשותף, או שמסרבים להיות חלק מהאתוס המשותף, כך הולך ויורד ערכה של הסולידריות בקהילה או במדינה. הגיוון אינו יוצר חברה רב־תרבותית שמתקיימים בה כבוד הדדי ואחווה. להפך. הגיוון מגדיל את הניכור ואת הבדלנות. גודהארט כינה זאת "הדילמה הפרוגרסיבית", שאותה הפנה לחבריו למחנה: או מדינת רווחה או גיוון תרבותי. זה לא הולך ביחד.  

במחקר אחר, של פרופסור דייויד לאטין מסטנפורד, נשלחו למעסיקים בקשות עבודה של שלוש מועמדות. שמה של הראשונה היה Aurélie Ménard, שם מובהק של צרפתייה ותיקה. השנייה הייתה Marie Diouf, שם משפחה המזוהה עם מהגרים מסנגל, כאשר השם הפרטי מעיד על כך שמדובר בנוצרייה. השלישית הייתה Khadija Diouf, גם היא סנגלית, אבל עם שם פרטי המעיד על כך שמדובר במוסלמית. התוצאות הבהירו שאין שום אפליה בין אורלי למארי. חלידה, לעומת זאת, הופלתה באופן מובהק. המעסיקים לא חפצו בה. כלומר, לא מדובר באפליה על רקע של מוצא, צבע או לאום. מדובר בעוינות למוסלמים. זו אותה עוינות שבאה לידי ביטוי בסקרים שהצגנו בתחילת הדברים. מתברר שלצרפתים אין בעיה עם זרים משום שהם זרים. יש להם בעיה עם זרים שמסרבים להשתלב, או לפחות נדמה שהם מסרבים להשתלב.

איך כל זה מתקשר לישראל? ישראל היא שילוב של מדינת לאום וכור היתוך. נניח במאמר זה למיעוט הערבי־ישראלי, שדיון  בעניינו דורש מאמר נפרד. בחברה היהודית הייתה בעבר בולטות לקווי ההפרדה העדתיים. ככל שהתרבו נישואי התערובת, וככל שהפערים הכלכליים הצטמצמו (כעולה ממחקריו של פרופ' מומי דהן) – קווי ההפרדה השתנו. החברה החרדית הלכה וצמחה, ויחד איתה – אחוזים הולכים וגדלים של משתמטים בכל מחזור גיוס. באמצע שנות השבעים היה מדובר ב־2.4% בלבד מבני מחזור הגיוס שקיבלו פטור מטעמי "תורתו אומנותו". בשנת 2022 - 18.4%. כרגע זהו קו השבר החמור ביותר, שמפצל את החברה הישראלית. 

התפוגגות המתח העדתי לא גרמה להתפוגגות השבטיות בחברה הישראלית בשנים האחרונות מדובר בעיקר בשבטיות פוליטית. מצד אחד ניצב שבט המחאה, הרלביסטים (רק לא ביבי) מול השבט שהוא לא בדיוק ימני, אלא בעיקר ביביסטי. הרי הוויכוח על מדינה פלסטינית, על התנחלויות, שהיה מרכז הוויכוח לפני עשור ושניים – נדחק כמעט לחלוטין מסדר היום. כך שעיקר הפילוג הוא בין "קפלניסטים" לאחרים. הרדיקלים, ויש כאלה בשני הצדדים, מנסים להפוך אותו לוויכוח עדתי. דודי אמסלם, עם הלשון הברברית לפעמים, אמר שבועיים לפני ה־7 באוקטובר: "גם בדרום אפריקה הלבנים הפסידו בסוף". מדובר בניסיון בוטה להפוך את המחלוקת לעדתית. זה לא טוב לימין. זה לא טוב לישראל. אבל יש מי שמנסים להסית ולהבעיר. 

אמסלם הפסיד בקרב הזה. ב־7 באוקטובר חטפה ישראל סטירת לחי שעדיין לא מפסיקה להכאיב. אבל נדמה שקרה דבר נוסף. הקיבוצים, שהיו מזוהים כל כך עם "השבט הלבן", הם כבר סיפור אחר. קיבוצים זה שרעבי ומנצור ומכלוף ואלקבץ ועוד רבים אחרים, שלחמו ונחטפו ונרצחו. ולא היה שום קו הפרדה בין "לבנים" ל"מזרחים". אל נא נטעה. בשוליים פועלים החוליגנים. הם נמצאים בשטחים, וקרויים לפעמים "נוער הגבעות", והם נמצאים בחוגי "לה פמילייה", והם מגיעים להפגנות מחאה כדי לעורר רעש ומהומה. אבל הם לא הרוב. הם מיעוט רעשני. הם לא מייצגים את הימין. ובמחשבה נוספת – קבוצות דומות פועלות בכל מדינה מערבית. 

אנחנו שוכחים את הרקע. ראשית, ישראל מתמודדת, מאז הקמתה, ועוד לפני הקמתה, עם סכסוך לאומי שלא נפתר, והמחלוקות בעניין פתרונו הן חלק מההוויה הישראלית. שנית, ישראל קלטה עלייה משבעים מדינות, מתרבויות שונות, כשהמטרה, המוצהרת והלא מוצהרת, היא להכניס את כולם לזהות משותפת. קשה להשוות עם מדינות אחרות, משום שאין מדינה שעברה תהליכים ואתגרים דומים. המחלוקות בין ליברלים לשמרנים, בין ימין לשמאל, קיימות בכל מדינה מערבית, ובחלק מהמדינות עם קיטוב הרבה יותר מזה שבישראל. כך שמותר לומר, וחובה לומר, שלמרות כל ההבדלים והמחלוקות – מדובר בסיפור הצלחה.