↕↕↕המפתח↕ בידי↕↕↕

↕↕המסורתיים↕

החברה הישראלית היא חברה שסועה. השסע התבטא בחמישה סבבי בחירות שהתקיימו בתוך כשלוש שנים שקדמו לכנסת הנוכחית, ובגל המחאות שליווה את ממשלת נתניהו השישית מאז הקמתה, לאור הניסיון לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי במחטף. המחלוקת עמוקה ונוגעת לחזון שהשבטים השונים בחברה הישראלית שואפים להציב למדינה כולה ביחס לאופייה הדמוקרטי-ליברלי, לגבולותיה וליחסי דת ומדינה. ההבדלים האידיאולוגיים בין השבטים אף מקבלים ביטוי מוסדי בזרמי החינוך השונים ובמפלגות מגזריות, לעיתים יותר מאחת לכל שבט.

ניתן לזהות את השבטים ואת השקפות העולם הייחודיות להם, גם אם לא באופן מושלם, עם פילוח סוציולוגי על בסיס אתנו-לאומי, ובקרב יהודים על פי רמת הדתיות: יהודים-חילונים המייצגים את ההגמוניה הממלכתית-ציונית שאיבדה את הבכורה זה מכבר; יהודים-דתיים הרואים בעצמם אליטה משרתת, ובהרכב הממשלה הנוכחית גם שולטת, המציבים את חזון ארץ ישראל השלמה מעל לכל; יהודים-חרדים, אשכנזים ומזרחים כאחד, החותרים לעיגון בדלנותם בחוק; וערבים אשר נישולם ממוקדי הכח ניצב בלב הפרויקט הציוני. אחרונים הם היהודים המסורתיים שעל פי סקרים מהווים את מרבית מצביעי מפלגת השלטון, ובכל זאת, לטענתי, אינם מצליחים לנסח חזון ברור עבור החברה הישראלית. בהם ארצה להתמקד. 

אטען שלוש טענות מרכזיות

1. הקיטוב הפוליטי החריף בישראל לא יוכרע על ידי הדמוגרפיה לבדה. על אף ששני המחנות הפוליטיים מתיימרים לייצג את רצון העם, אף אחד מהצדדים אינו זוכה לרב דמוגרפי מובהק. לפיכך, המחלוקות העמוקות ימשיכו להתקיים גם לאחר ניצחון ארעי של מחנה כזה או אחר.

2. השבט היהודי-מסורתי מהווה את לשון המאזניים האידיאולוגית. קבוצה זו, שבהכללה ניתן לזהותה עם תומכי הליכוד ובמידה פחותה עם מעמד הביניים המזרחי, ניצבת בתווך שבין השבטים האחרים. בשל כך היא מהווה גשר אידיאולוגי הן ביחס למיקומה האתני-מעמדי הן ביחס לעמדתה כלפי הפרויקט הציוני.

3. על אף שהוא מחזיק במפלגת השלטון, השבט היהודי-מסורתי אינו מצליח לממש את האינטרסים שלו עצמו ומתקשה לנסח חזון עבור החברה הישראלית כולה.

//////////////////////////

בעוד שהחרדים והערבים נהנו מצמיחה דמוגרפית משמעותית, צמיחה זו לא תורגמה לגידול בכוחם הפוליטי. הדתיים הלא-חרדים לעומתם, הגדילו בצורה ניכרת את ייצוגם בכנסת, הן במפלגות מגזריות הן במפלגות אחרות, על אף שלא הראו צמיחה דמוגרפית משמעותית.

//////////////////////////

חודשים אחדים לפני 7 באוקטובר, נעזרנו ד"ר יוסי הרפז ואני בסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לניתוח יחסי הכוחות הדמוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים בין חמשת השבטים. במאמר שראה אור בכתב העת סוציולוגיה ישראלית, הראינו כי לשינויים דמוגרפיים חלק קטן בהסבר התמורות הפוליטיות בישראל בשני העשורים האחרונים. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת בשיח הציבורי הרואה בדמוגרפיה את הגורם המכריע בעיצוב צביונה של החברה הישראלית. מצאנו כי בעוד שהחרדים והערבים נהנו מצמיחה דמוגרפית משמעותית, צמיחה זו לא תורגמה לגידול בכוחם הפוליטי. הדתיים הלא-חרדים לעומתם, הגדילו בצורה ניכרת את ייצוגם בכנסת, הן במפלגות מגזריות הן במפלגות אחרות, על אף שלא הראו צמיחה דמוגרפית משמעותית. ממצאים אלו מטילים ספק בגישת הדטרמיניזם הדמוגרפי ובהנחות היסוד שלה, לפיהן אנשים מצביעים לכנסת אך ורק על פי שיקולים מגזריים ושלא מתקיים מעבר בין המגזרים.

עוד מצאנו כי השבט החילוני עודנו מוביל בתרומתו לכלכלה הישראלית ובאחוזי הגיוס לצה"ל. בהתאם לכך, מעגן המחנה הליברלי את תביעותיו הפוליטיות בשיח האזרחות הרפובליקני (עד כה ללא הצלחה), המדרג אזרחים וקבוצות על פי תרומתם למדינה. בסיכום המאמר טענו כי המפתח לפתרון המשבר הפוליטי בישראל נעוץ דווקא בשבט היהודי-מסורתי, המהווה חלק ניכר ממצביעי הליכוד ואשר מיקומו הסוציולוגי מציב אותו כגשר אפשרי בין יתר השבטים.

בשיטת הממשל בישראל נהוג לראות במפלגות הקטנות את לשון המאזניים הפוליטית. על פי רב מדובר במפלגות החרדיות, ובכנסת הנוכחית גם בסיעות הציונות הדתית, שמאיימות בפרישה מהקואליציה מעת לעת כדי למקסם את כוחן המוגבל בכנסת, במטרה לממש את מטרותיהן הפוליטיות שאינן זוכות לקונצנזוס ציבורי רחב. בפרספקטיבה צרה אכן מדובר בניתוח נכון של השדה הפוליטי, אך אני מעוניין להתמקד בשדה האידיאולוגי שבו מהווים דווקא תומכי הליכוד את לשון המאזניים.

על פי סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, כשני שלישים ממצביעי הליכוד מזדהים כיהודים מסורתיים ובפער ניכר לעומת כל המפלגות האחרות. השבט היהודי-המסורתי מייחס חשיבות רבה יותר לזהות היהודית לעומת הישראלית, אך הוא הטרוגני ברמת הדתיות (קרי, חלקם מזדהים כדתיים וחלקם לא). הוא דומה לשבט החילוני בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ובגיוס לצה"ל, אך מעמדית הוא מאופיין ברמות השכלה והכנסה נמוכות יותר. המסורתיים ממוקמים בין החילונים לדתיים בעמדותיהם כלפי שוויון מגדרי, יחסם כלפי מיעוטים ולהט"בים ואף ביחס להפרדת הדת מדיני משפחה ומהמרחב הציבורי. תמיכתם בפרויקט ההתיישבות קרובה יותר אמנם לזו של הדתיים, אך היא מעוגנת בשיקולים פרגמטיים של ביטחון ולא בטיעונים תיאולוגיים. כלומר, השבט המסורתי, שהוא השני בגדלו בחברה הישראלית, מהווה גשר במאבק האידיאולוגי המתחולל בה.

מלבד המסורתיות, נהוג לזהות את מצביעי הימין והליכוד בפרט עם מזרחים. בפועל התמונה מורכבת יותר. מחקריו של הכלכלן מומי דהן, למשל, מצאו כי קיים אמנם פער עדתי בהצבעה בין ימין לשמאל, אך לא ניתן לזהות מחנות פוליטיים עם חלוקה עדתית מובהקת. נכון יותר לומר שאשכנזים מצביעים הן לימין הן לשמאל ואילו מזרחים, ובעיקר מקרב המעמד הבינוני-הנמוך, נוטים להצביע לימין או שלא להצביע כלל. צמיחת מעמד הביניים המזרחי היא מהתופעות החשובות בעיצוב השדה הפוליטי בישראל בעשורים האחרונים ובמידה רבה שיעורי ההצבעה מקרבם הם שהכריעו את מערכות הבחירות האחרונות. אם בבחירות לכנסת ה-23 במרץ 2020 הצביעו לליכוד 1.35 מיליון ישראלים, בבחירות לכנסת ה-24, שנערכו כעבור שנה בלבד, זכתה מפלגת הליכוד ל-1.07 מיליון קולות. פער זה של כמעט 300 אלף בוחרים טמון, לפחות בחלקו, בירידה של 4 נקודות אחוז בשיעורי ההצבעה בין שתי מערכות הבחירות.

עד כה טענתי, ראשית, כי הדמוגרפיה לא צפויה להכריע את המחלוקת הפוליטית בישראל בעתיד הקרוב ושנית, כי השבט המסורתי מהווה את הנקודה הארכימדית בשדה האידיאולוגי של החברה הישראלית (לפחות היהודית, כיוון שערבים מודרים בין כה וכה מגבולות השיח). טענתי השלישית היא כי השבט המסורתי, על אף שהוא מחזיק במפלגת השלטון, אינו משיג את מטרותיו הפוליטיות ואינו מצליח להציב חזון ברור לעתיד החברה הישראלית.

יש להיזהר מטענות כי קבוצה חברתית כזו או אחרת פועלת מתוך תודעה כוזבת. בשמאל הישראלי רווחת הטענה שמזרחים מצביעים לימין בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם, כיוון שהשמאל נושא את דגל השוויון והיה משפר את מעמדם הכלכלי. זוהי טענה בעייתית משתי סיבות, והראשונה היא שעובדתית היא אינה נכונה. בספרו "עידן הימין" מראה דרור פייטלסון כיצד האי שוויון בהכנסות, למשל, עלה בישראל בעקביות לאורך שנות ה-90 ומרבית העשור הראשון של שנות ה-2000, ללא תלות במפלגת השלטון. בתקופת ממשלת אולמרט חל היפוך של המגמה והאי שוויון בהכנסות קטן בהדרגה – מגמה שהמשיכה גם בממשלות נתניהו שבאו אחריה. כפי שהראו הסוציולוגים אורי כהן וניסים לאון, בתקופה זו גם צמח מעמד הביניים המזרחי והפך לכוח הפוליטי והחברתי הדומיננטי בחברה הישראלית. הגורמים לתופעה היסטורית זו הם מורכבים ולא ניתן לתלות אותם בפרמטר כלכלי אחד או בממשלה כזו או אחרת. אך ברור מנגד כי ההצבעה לימין לא הייתה בגדר איוולת כלכלית עבור המזרחים בישראל.

הסיבה השנייה שיש להיזהר מטענות מסוג התודעה הכוזבת, היא שהן מצמצמות את מארג האינטרסים של קבוצה חברתית לממד אחד בלבד. הסוציולוג ניסים מזרחי מעמיד אל מול העמדה הליברלית את השורשיות, ששמה במרכז את הקולקטיב על פני הפרט והמשכיות על פני שינוי חברתי. על פי גישה זו, השבט המסורתי בישראל מתעדף את הממד הזהותי על פני הכלכלי ומצביע למפלגות שמייצגות עבורו סט ערכים זה.

על אף כל אלו, אטען כי השבט המסורתי אינו משיג עוד את מטרותיו הפוליטיות ביחס לעמדות שהוא עצמו מביע. בניסיונה להכשיר את הפטור מגיוס לחרדים, ממשלת נתניהו השישית מתרחקת מהתמיכה הגורפת בחזון הציוני שמאפיינת את המסורתיים; בחירתה במלחמת-נצח מעמידה בסיכון את מעמדה המדיני והכלכלי של ישראל, שהיוו את מנוע הצמיחה של מעמד הביניים המזרחי והשבט המסורתי בכללותו; הרגרסיה שהראתה ביחס למעמדם של נשים, מיעוטים ולהט"בים רחוקה אף היא רחוקה מהעמדות האופייניות לקבוצה זו. לאור כל אלו, נראה שהשבט המסורתי – בשונה מהעשור וחצי הקודמים – נגרר יותר ממוביל. בשנים האחרונות עלתה שוב ושוב השאלה האם "השותפים הטבעיים" של הליכוד מרוויחים משותפות זו, בהינתן ההישגים הפוליטיים המועטים שהצליחו להביא לציבור הבוחרים שלהם. היפוך היוצרות בממשלה הנוכחית מחייב לשאול האם תנועת הליכוד ותומכיה המסורתיים מרוויחים מהשותפות.

//////////////////////////

השבט המסורתי אינו משיג עוד את מטרותיו הפוליטיות ביחס לעמדות שהוא עצמו מביע

//////////////////////////