↑↑↑↑ השבט אמר

את דברו: ↑↑↑↑

בחירות, בוחרים ///

והקיטוב שביניהם ↑↑↑↑

אולם, הטכנולוגיה דילגה על ההעדפות הפוליטיות. מכיוון שעדיין לא קם המתכנת שיבנה וולט פוליטי, בבחירות אנחנו נדרשים לבצע פעולה שאותה בני אדם עושים כיום פחות ופחות – להכריע בין העדפות סותרות. ולבוחרים לא חסרות העדפות סותרות: הם לוקחים בחשבון מגוון רחב של שיקולים בבואם לקבל החלטת הצבעה. הספרות שעוסקת בהתנהגות בוחרים מדגישה שני סוגים עיקריים: שיקולים אידיאולוגיים ושיקולים זהותיים. שיקולים אידיאולוגיים מהווים את סך העדפותיו של בוחר בנושאי מדיניות שונים, כגון תרבות, כלכלה, ביטחון וכדו'. לעומת זאת, שיקולים זהותיים נגזרים משילוב בין מאפיינים דמוגרפיים, דוגמת דת, מגדר, השכלה, מקום מגורים, ושיוך סוציולוגי-תרבותי – למשל חרדי-ליטאי, קיבוצניק, מתנחל או ערבי. תיאורטית, יכול להיווצר מצב שבו נמצא בין בוחרי הליכוד מתנחל שמאמין בכלכלה סוציאליסטית, חילוני תל-אביבי עם נטיות לניציות ביטחונית ואישה מסורתית מאשדוד שמאמינה כי צריך לתת סיכוי לשלום. כל אחד ממצביעים אלו בחר להצביע לליכוד מסיבות שונות.

הקושי לייצר ייצוגיות בזירה הפוליטית לא נובע מפער טכנולוגי בלבד, אלא יש כאן בעיה יותר יסודית. כאשר המוצר הרלוונטי הוא טובין ציבוריים כמו ייצוגיות, ישנו צורך מהותי בחיבור של העדפות. מפלגות לא "נותנות שירות" ללקוח אחד אלא לעשרות או מאות אלפים במקביל, ולכן אין באפשרותן לעשות אופטימיזציה של המוצר – ייצוגיות או מדיניות – להעדפותיו של הצרכן הבודד. ולכן, מהזויות שלנו, הבוחרים, ישנו צורך הכרחי להכריע בשאלה איזו מפלגה תספק עבורי את "המוצר" הטוב ביותר – אילו שיקולים עלי לתעדף, אידיאולוגיים או זהותיים? ומה קורה כאשר יש סתירה בין תפיסות אידיאולוגיות שונות, או בין זהויות סותרות?

המחקר מציע לנו שתי גישות מרכזיות המסבירות שאלה זו. מחד, הכלכלה-הפוליטית רואה את הבוחר כאינדיבידואל רציונלי, השואף למקסם "רווח" על ידי שימוש בקולו בבחירות. לפי גישה זו, פוליטיקה היא תחרות בין רעיונות, ולכן בוחרים יתעדפו שיקולים אידיאולוגיים על פני זהותיים. בהתאם, על מנת להכריע בין המפלגות השונות, בוחרים יבחנו לעומק את החלופות ויצביעו למפלגה הקרובה יותר לעמדותיהם. מנגד, הסוציולוגיה-הפוליטית לא רואה את הבוחר כאדם המקבל החלטות עצמאיות באופן מוחלט, אלא כאדם המשתייך לקבוצה זהותית-פוליטית, המשפיעה באופן עמוק על החלטותיו. לפי גישה זו, הפוליטיקה, בדומה לספורט, היא במהותה מאבק בין קבוצות, שבה אוהדים נשארים נאמנים לקבוצתם גם כאשר הם אינם מרוצים מביצועיה. ובהקשר הפוליטי, בוחרים לא יינטשו את מפלגתם גם כאשר אינה מתפקדת היטב בשלטון, או במידה והיא מאמצת עמדות שלא עולות בקנה אחד עם העדפותיהם.

האופן שבו בוחרים מתנהגים בבחירות – אינדיבידואל רציונלי מול שחקן קבוצתי – משפיע בצורה עמוקה על התנהגותם של הפוליטיקאים הנבחרים כתוצאה מתהליך זה. כאשר הבחירות עוסקות באידיאולוגיה, על מנת לזכות ברוב – פוליטיקאים נדרשים לייצג את עמדתו של הבוחר החציוני, שהיא, בדרך כלל – מתונה. אולם מה קורה כאשר הפוליטיקה הופכת לזירת מאבק בין קבוצות? במצב זה, המנגנון המקשר בין העדפות הבוחרים לנציגיהם נשבר. כעת, על מנת לזכות ברוב, פוליטיקאים צריכים לגייס את אהדת בוחריהם – וזה נעשה בדרך כלל באמצעות פנייה לרגשות הבוחרים. בין אם על ידי הדגשת תחושת ההזדהות והשייכות לקבוצת הבית, ובין אם על ידי ליבוי רגשות השנאה כלפי היריבים הפוליטיים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה ניכרת בקיטוב הרגשי בקרב בוחרים, שמטה את הזירה הפוליטית לכיוון הזהותי-רגשי על חשבון השיח האידיאולוגי-רציונלי. קיטוב רגשי מוגדר כפער בין הרגשות החיוביים שבוחרים חשים כלפי המפלגה שעימה הם מזדהים ובין הרגשות השליליים כלפי היריבים הפוליטיים. המחקר מצביע על שלושה גורמים עיקריים להתגברות הקיטוב הרגשי בקרב בוחרים: הקצנת השיח בקרב האליטה הפוליטית שמחלחל אל הציבור הרחב; כניסת הרשתות החברתיות והניו-מדיה; ותהליכי מיון (Sorting) חברתיים ופוליטיים שיצרו חפיפה בין הזהות הפוליטית של הבוחר (המפלגה בה הוא תומך) לזהותו החברתית (האופן שבו הוא מגדיר את עצמו). כך, "ביביסט" הוא לא אדם שהצבעה לליכוד היא אחד ממאפייניו, אלא אדם שתמיכה בנתניהו היא חלק מרכזי בזהותו האישית.

גם בעבר רגשות לקחו חלק פעיל בפוליטיקה, אולם השילוב של שלושת גורמים אלו עיצב מחדש את השיח הציבורי בישראל באופן עמוק. עד כדי כך, שהפוליטיקה הפכה לזירת התנגשות בין זהויות – והמאבק הוא לא בין הדעה שלי לדעה שלך, אלא בין מי שאני למי שאתה. במצב זה, הפסד בבחירות טומן בחובו השלכות הרות גורל, ובהתאם המטרה מצדיקה אמצעים קיצוניים בהרבה.

כאשר הבחירות עוסקות ברגשות, מנעד השיקולים האידיאולוגיים של הבוחרים מקבל חשיבות משנית. בזמן שהפוליטיקאים דוחפים אותנו לשנוא אחד את השני, הם מקדמים עמדות, תוכניות וערכים המנוגדים להעדפות של הבוחרים שלהם עצמם. והם עושים זאת ללא חשש מענישה בבחירות, משום שבוחרים הפכו להיות "שבויים" של המפלגה או המחנה הפוליטי שבו הם תומכים. כאשר היריב הפוליטי הופך לאויב – "בוגד" או "פשיסט" – הסיכוי שבוחרים יערקו למחנה השני מצטמצם עד נעלם. לכן, עבור פוליטיקאים קיים אינטרס ברור לדחוף את מהערכת לכיוון הרגשי, המפלג והמשסע – כך הם מלכדים סביבם מחנה של אוהדים נאמנים ומסורים, כך הם משילים מעליהם את הצורך לפרסם מצע עם ערכים והצעות מדיניות ברורות, וכך הם יכולים לקדם מהלכים שנויים במחלוקת ללא ביקורת ציבורית אפקטיבית.

הפוליטיקאים מנצלים את החולשה המבנית של הבחירות לטובתם האישית. התפקיד שלנו, כאזרחים פעילים במדינה דמוקרטית, הוא לדרוש יותר. דיון ציבורי ענייני ומעמיק בנושאי הליבה, שיח מכבד עם יריבים פוליטיים, הנגשה של מידע פוליטי אמין ומדיוק ומעוברות פעילה של האזרחים במרחב הפוליטי – לא רק אחת לארבע שנים. כל אלו, ועוד, יש בהם כדי למתן את הקיטוב, לשנות את השיח הפוליטי  ולדרוש אחריותיות (Accountability) מנבחרי הציבור.