אתרי→→קודש→→→

כמקור→→→לסכסוך→→→

→→→שבטי: ראיון עם

פרופ'→→יצחק→→רייטר

בריפמן: "פרופ' יצחק רייטר, מה הוביל אותך לחקור מקומות קדושים ואת הקונפליקטים הסובבים אותם?"

פרופ’ רייטר: "דרכי למונומנטים הקדושים החלה כבר בתואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית, שם למדתי תרבות האסלאם ושפה ערבית, ובמסגרת זו התמחיתי גם בתרבות האסלאם. במאי 1978 התחלתי לעבוד במשרד ראש הממשלה, תחילה כחוקר בכיר וכעבור זמן מה כסגן יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. בתפקיד זה קיבלתי אחריות על ענייני הווקף בישראל – מוסד הקדש צדקה לפי המשפט המוסלמי, המפוקח על-ידי בית הדין השרעי. מכיוון שמדינת ישראל הפקיעה ב-1948 את נכסי הווקף, הם מנוהלים כיום על-ידי הממשלה באמצעות אפוטרופוס במשרד האוצר. לאורך השנים הפכתי למרכז הוועדה הבין-משרדית לענייני נכסי הקדש מוסלמי, ובמסגרת זו ניהלתי את כל הקשר עם הקהילות הערביות־מוסלמיות בישראל, שהקדישו נכסים למטרות צדקה – מסגדים, בתי קברות, קברי צדיקים, ועוד. תוך כדי עיסוק זה נחשפתי למורכבות המשפטית, ההיסטורית והתרבותית של הנושא, ולסכסוכים פנימיים בתוך העדה המוסלמית, כמו גם למתח הקבוע בין מדיניות מדינת ישראל לבין צורכי המוסלמים בישראל. תפקידי היה לגשר בין הצדדים, ליישם מדיניות באופן שהקהילות תוכלנה לקבלו וממנו להיות מרוצות.

"בהמשך עברתי לעבוד במכון ירושלים למחקרי מדיניות, שם פרסמתי ספרים ומחקרים נוספים על הר הבית: סוגיות ניהול הסכסוך, סטטוס-קוו משתנה, ואפילו מחקר על ההתלכדות הכלל־מוסלמית סביב ירושלים. הרחבתי את המחקר להשוואות בינלאומיות — ממקרה הודו ועד הבלקן וקפריסין — כדי להשיג נקודת מבט רחבה יותר."

"לבסוף יצא ספר נוסף שלי, 'סכסוכים במקומות קדושים בארץ ישראל-פלסטינה', שבו ניתחתי 14 סכסוכים מרכזיים במימד השוואתי. בחלק זה חקרתי ארבעה דפוסי סכסוך עיקריים, והצעתי כ־15 כלי גישור וטיפול בסכסוכים".

בריפמן: "ומהם האתרים הקדושים העיקריים שהם מקור למחלוקת בין שבטים שונים?" 

פרופ’ רייטר: "אם נתייחס למושג 'שבטים' במובן הרחב של קבוצות חברתיות, אפשר לחלק את המתחים לשני סוגים עיקריים: סכסוכים פנימיים בתוך אותה קבוצה דתית, וסכסוכים בין קבוצות דתיות או תרבותיות שונות. לגבי סכסוכים פנימיים בתוך קבוצה דתית, בצד היהודי, אפשר לציין את המאבק סביב הכותל המערבי, שהחל בסוף שנות ה-80: קבוצת 'נשות הכותל' ביקשה להתפלל בכותל עם טלית, תפילין וספר תורה, בניגוד לפרקטיקה המסורתית. המאבק הזה, שאפשר לכנותו חתרני ופמיניסטי, הצליח בסופו של דבר לשנות את המצב הקיים. לצד זאת, בצד הנוצרי, הכנסייה המקודשת כנסיית הקבר מנוהלת מזה מאות שנים על-ידי מספר עדות, או 'שבטים' פנימיים: קתולים, אורתודוקסים, לטינים, יעקובינים, קופטים, אתיופים ועוד. החלוקה שם היא בעיקר גיאוגרפית־טריטוריאלית: חדרים, אולמות, קירות ואף עמודים מחולקים לאחריות תחזוקה שונה. חוסר היכולת לשתף פעולה גרם להזנחה מבנית עד כדי סכנה לקריסת המבנה בתקופת השליטה הירדנית.

"ישנם גם סכסוכים בתוך האוכלוסייה הערבית־מוסלמית בישראל. נניח, בנצרת, ב-1997, העירייה ניסתה להרוס בית ספר כדי להקים במקומו כיכר לכבוד ביקור האפיפיור במילניום, שנת 2000. רוב המוסלמים בעיר, שהיו ונשארו הרוב, ראו בכך הטייה לטובת הקהילה הנוצרית, ואף הציעו להקים שם מסגד ענק שישתווה או אף יאפיל על כנסיית הבשורה. האירוע הדרדר לסכסוך בינלאומי, עד כדי התערבות מצד האפיפיור, נשיא ארה"ב ג’ורג’ בוש ומרבית פוסקי ההלכה המוסלמים במזרח התיכון כדי לגבש פסקי הלכה בנושא.

"כמו כן ישנם סכסוכים בין דתות שונות - כשהדוגמה קלאסית היא סכסוך הר הבית, שניתן להשוותו לסכסוך באיודיה שבהודו סביב מקדש־מסגד ‘בבור’: הינדים טוענים שהמסגד נבנה על שרידי מקדש הינדי, ואילו מוסלמים דוחים כל טענת ‘אתר קדום’. לצד זאת, מערת המכפלה בחברון היא קדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ומקור הייתה מקום קבורת אבות ואימהות האומה, בתקופה הביזנטית היא הפכה לכנסייה, אך אפשרה גם ליהודים להתפלל מחוץ למבנה; עם הכיבוש המוסלמי המקום שוחזר למסגד, ולא מתירים ליהודים לעלות לתוכו אלא רק להתפלל במדרגות חיצוניות עד המדרגה השביעית".

בריפמן: מה ההבדל המהותי בין סכסוכים סביב אתרים קדושים לבין סכסוכים טריטוריאליים אחרים?"

פרופ’ רייטר: "סכסוך על מקום קדוש מתאפיין במורכבות רבה יותר מסכסוך טריטוריאלי רגיל, משום שמעורבים כאן ענייני אמונה, קדושה וטומאה – מי ‘מטמא’ את המקום ומי ‘מחלל’ אותו – וכן יחסים בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא, לצד היחסים בין הקבוצות השונות המתנגשות סביב אותו אתר. אם המקום קדוש רק לעדה דתית אחת, לרוב אין סיבה למתיחות מיוחדת; אך ברגע שמדובר באתר קדוש למספר קבוצות – בין אם מדובר בדתות שונות ובין אם במגזרים פנימיים בתוך אותה דת – מתעוררים אתגרים של חלוקת מרחב וזמן, ושמירה על כללי סטטוס-קוו המאזן בין הזכויות.

"דוגמה ייחודית לכך היא מערת אליהו בהר הכרמל שבחיפה, שמקודשת לארבע דתות – יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. כאן נדרש לקבוע מי מגיע מתי, באיזה חלק של המערה, ועל פי אילו כללים, על מנת שכל קבוצה תחוש שזכויותיה מכובדות במלואן. לפי הסטטוס-קוו, שהתגבש כבר באמצע המאה ה-19, אף צד אינו אמור לעבור על כללי המשחק המוסכמים כדי להרחיב את זכויותיו על חשבון האחר.

"אחד מהסכסוכים שעיצב אצלי את התובנות לגבי מורכבות המקומות הקדושים הוא זה סביב ‘מוזיאון הסובלנות’ בירושלים, שנבנה על חלקת קרקע שהתבררה כבית קברות מוסלמי היסטורי. בכריית הקרקע הוצאו כ־400 שלדים שנרשמו ועברו קבורה מחודשת, אך העימות נסוב לא רק על העדפת התיירות והתרבות על פני זכויות המוסלמים, אלא גם על כבוד המתים ושימור הזיכרון ההיסטורי. במחקר שפרסמתי, 'מקום מבטחו של אללה', הקדשתי כל פרק לפן אחר של סכסוך זה: דיני השריעה לבתי קברות, משמעות קדושת הקבורה, חוקי הווקף בישראל וניתוח ההלכה הישראלית, כולל פסיקות בית המשפט העליון.

"בתור מגשר, הצעתי לשמור על כבוד המתים באמצעות הקמת אגף במוזיאון שיתעד וינציח את היסטוריית בית הקברות, כשניהול האגף יופקד בידי מוסלמי. כלומר, המוזיאון יקום רק על החלקה שכבר נחפרה, והאגף יוקדש לשימור הזיכרון ולכבוד הזהות המוסלמית. אלא שהתנועה האיסלאמית סירבה והחזיקה בעמדה שאין לפגוע אפילו באינץ’ אחד משטח בית הקברות. לבסוף, בית המשפט פסק שהמוזיאון יוקם רק על החלקה שממנה הוצאו השלדים, ואילו על החלקה השנייה – שבה עדיין קבורים כ־600 אנשים – יוקם מבנה שאינו נוגע בקרקע, כדי לשמור על כבוד המתים. אלה דוגמה לאופן שבו פעמים רבות הסכמה על גישור נכשלת, ובית המשפט נדרש לקבוע פתרון פיזי־משפטי שישמור על האיזון בין ערכי הסובלנות והזכויות הדתיות".

בריפמן: "מה הסיבות ההיסטוריות, הדתיות והזהותיות שמזינות ומחריפות את הסכסוכים סביב אתרים קדושים?"

פרופ’ רייטר: "ההיסטוריה מלמדת שכל כיבוש טריטוריה גרם להרס של מקומות קדושים או הסבה שלהם לצרכים פולחניים של הכובש. בארץ ישראל, רבים מהאתרים הקדומים, כמו שילה, בית אל ואפילו הר הבית או מערת המכפלה, פעלו כבר בתקופות פגאניות, וכששלטו בהם עמים שונים הם הפכו אותם למבני תפילה משלהם. לכן, לכל אתר קדום יש ‘שכבות’ היסטוריות של זהות ונרטיבים – לכל קבוצה יש טענה ‘זו שלי’ או ‘זו הייתה שלי וגנבו אותה ממני’.

"ב-1856, כשהסכסוכים בין העדות הנוצריות בירושלים ובבית לחם – בעיקר בין קתולים לאורתודוקסים – הגיעו אל הסולטן העות’מאני, הוצא מסמך סולטני שקבע בבירור מי אחראי על כל אחת משבע הכנסיות, והסדיר את הסטטוס-קוו למקומות הקדושים. סטטוס-קוו זה הבטיח שאם מישהו ינסה לשנות את חלוקת הזכויות או את אופן השימוש במקום – כפי שקורה לעתים בהר הבית – זה ייתפס כאקט פוגעני שיכניס את הסכסוך למדרגה של אנטגוניזם ואף אלימות.

"יש קבוצות שוויתרו על חלק מזכויותיהן – נוצרים, למשל, לא תובעים כיום את מערת המכפלה או את הר הבית, שקדוש עבורם; לעומתם, אחרים מתעקשים להשיב לעצמם זכויות עתיקות. דוגמה טראגית לכך קרתה במאורעות תרפ”ט (1929), כאשר ניסיונות אשכנזים להפוך את רחבת הכותל לבית כנסת יצרו עימות קשה עם המוסלמים, שהחשיבו את הכותל לקיר המערבי של מסגד אל-אקצא ובחזקת הווקף המוגרבי. הבריטים, כדי ליישב את המצב, הכשירו ועדת חקירה בינלאומית שקבעה כי יש לשמור על המצב כפי שהיה בסוף השלטון העות’מני: הכותל בבעלות המוסלמים, אך ליהודים נשמרה זכות עתיקה לבקר ולהתפלל שם במגבלות מסוימות - ללא מחיצות קבועות, פריטים פולחניים או תקיעת שופר כרצונם.

"כך, ההיסטוריה והדין המשפטי מתערבבים בסכסוכים על מקומות קדושים: כל ניסיון להקפיא או להמשיך סטטוס-קוו משפיע על תחושת הצדק והזהות של הקבוצות, ובסופו של יום מי שמנסה לשנות את הכללים מייצר מתיחות שעלולה להחריף עד כדי שפיכות דמים".

בריפמן: "תוכל לתאר יוזמה של שיתוף שנכשל סביב אתרים קדושים? ואילו צעדים פרקטיים אתה יכול להציע כדי באמת לקדם דיאלוג ושיתוף פעולה בין הקהילות?"

פרופ’ רייטר: "למשל מסגד איה סופיה באיסטנבול: המבנה, שנבנה במקור כמיטב הכנסיות הביזנטיות ובתחילה היה המוקד הדתי החשוב ביותר של הנצרות האורתודוקסית, הפך ב־1453 למסגד עות’מאני, כשהציורים והאיקונות הנוצריות טויחו ונסתרו. במאה ה־20 הוא הפך למוזיאון פתוח לכולם, וכך לא נוצרו פערי בעלות או שליטה דתית, אלא מקום משותף לתפארת האמנות וההיסטוריה. אולם בשנים האחרונות החליט נשיא טורקיה ארדואן לבטל את מעמד המוזיאון ולהחזיר את איה סופיה למסגד פעיל, וכך קרע את ההסכם הבלתי פורמלי ועקרונות הקיום המשותף שסייעו לשלום יחסי בין הקהילות.

"לעומת זאת, קבר נבי סמואל, ממוקם בגובה 906 מטרים צפונית-מערבית לירושלים, וממחיש כיצד שיתוף יכול להצליח: מתחת למסגד פועלת מערת קבורה המשמשת בית כנסת ליהודים, ואילו מעליה בנוי המסגד – מבנה שבו תמצית קברו של הנביא שמואל. שניהם מקיימים בו זמנית פעילות פולחן, מבלי להפריע זה לזה. מעבר לתמריצים הכלכליים של הקהילה המוסלמית, המפעילה עסקים שמשרתים את המבקרים היהודים, יש לא מעט גורמים פוליטיים ותרבותיים שתומכים בדו־קיום זה, שכיום נחשב ייחודי בעולם.

"כדי לקדם דיאלוג ושיתוף פעולה במקומות קדושים, ראשית יש להכיר בסטטוס-קוו הקיים ולנצל אותו ככלי למניעת שינויים חד־צדדיים שעלולים להסלים את המתחים. חשוב לקיים הידברות רציפה עם כל הקהילות המעורבות, ולהקים ועדות חקירה לבירור העובדות ההיסטוריות והמשפטיות כשצצים ויכוחים על בעלות או זכויות. כשאין ברירה, בית משפט יכול להקפיא את המצב ולהכריע בסכסוך, כפי שעשה בית המשפט בעניינו של מוזיאון הסובלנות על חלקת בית הקברות בממילא. במקרים אחרים ניתן לנהל חלוקת מרחב וזמנים, כפי שנעשה במערת המכפלה לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין ב-1994, כשהאתר הופקע עשרה ימים ליהודים ועשרה ימים לשומרי המסורת המוסלמית. בסופו של דבר, כל שינוי פיזי או משפטי חייב לעבור דיאלוג מעמיק ולא התקפה פתאומית של ‘זכויות עתיקות’, אחרת הסכסוך מתגבר ורבים נפגעים".

//////////////////////////

תוך כדי עיסוק זה נחשפתי למורכבות המשפטית, ההיסטורית והתרבותית של הנושא, ולסכסוכים פנימיים בתוך העדה המוסלמית, כמו גם למתח הקבוע בין מדיניות מדינת ישראל לבין צורכי המוסלמים בישראל. תפקידי היה לגשר בין הצדדים, ליישם מדיניות באופן שהקהילות תוכלנה לקבלו וממנו להיות מרוצות

//////////////////////////

//////////////////////////

ההיסטוריה והדין המשפטי מתערבבים בסכסוכים על מקומות קדושים: כל ניסיון להקפיא או להמשיך סטטוס-קוו משפיע על תחושת הצדק והזהות של הקבוצות

//////////////////////////

//////////////////////////

כדי לקדם דיאלוג ושיתוף פעולה במקומות קדושים, ראשית יש להכיר בסטטוס-קוו הקיים ולנצל אותו ככלי למניעת שינויים חד־צדדיים שעלולים להסלים את המתחים. חשוב לקיים הידברות רציפה עם כל הקהילות המעורבות, ולהקים ועדות חקירה לבירור העובדות ההיסטוריות והמשפטיות כשצצים ויכוחים על בעלות או זכויות.

/////////////////////////