מ←←←←←←נ←←←←←←

←←←י←←←←←←פ←←←

←←←←←←ס←←←←←←←

←←←←←←←←←←ט←←←

קוראות וקוראים יקרים,

השבטיות היא המאפיין הבולט של החברה הישראלית:
היא מעצבת בחירות, מייצרת קיטוב רגשי, מחליפה אידיאולוגיה בנאמנות עיוורת ומשחררת פוליטיקאים מהצורך להסביר, להצדיק או להקשיב. כשהיריב הוא אויב, אין צורך בשכנוע. מספיק להדליק, או לסמן בתווית. לא משנה מה אתה חושב, אלא מי אתה: ביביסט, קפלניסט, חרדי, מסורתי, חילוני, ליברלי, פרוגרסיבי, יהודי, ערבי, ישראלי, גלותי. כל אחד מחזיק את הסיפור שלו וממעט להקשיב לאחרים.

השבטיות מתבטאת לא רק בקלפי, אלא גם במציאות. לא רק בדת ובלאום. היא באה לידי ביטוי בקעקועים, בלבוש, בשפה, במי שמותר להזדהות איתו ובמי שחייבים לשנוא. היא מבטיחה הגנה, שייכות וחום אך גובה מחיר כבד.

העולם המודרני הבטיח אינדיבידואליות, חירות ובחירה, אבל החזיר אותנו לקבוצות סגורות, נאמנויות רגשיות וקווי חלוקה חדים. הזהות הפכה לעוגן, אך היא גם משמשת כנשק. השבטיות החדשה אינה פרימיטיבית, היא מתוחכמת.

בגיליון הזה ביקשנו לא לברוח מהמילה ״שבטים״, אלא להישיר אליה מבט ולשאול כיצד הפכה מדינת הלאום לזירה של מאבקי זהות, מה קורה לדמוקרטיה כשהבחירות נהיות רגשיות, למה ירושלים משקפת את הפילוג טוב יותר מכל עיר אחרת, ואיך המסורתיים, דווקא הם, מחזיקים אולי מפתח לאיחוי.

לא חיפשנו פתרונות קסם. חיפשנו הבנה. מה קורה כשהשבט חשוב מהאמת? האם נצליח להפסיק לחיות כשבטים? או שנצליח להיות שבטים שחיים יחד? והאם ההכרה בפילוג, כמו בנאום השבטים של ריבלין - היא תחילתה של דרך משותפת, או הודאה בכישלון?

זה לא גיליון על נוסטלגיה לאחדות שלא הייתה. זה גיליון על אחריות. על הבחירה האם להשתמש בזהות כדי לבנות או כדי לפרק.

אנו לא מבקשים לבטל שבטים אלא שואלים: האם אפשר להדליק מחדש מדורה ולהתחמם סביבה יחדיו, מבלי להישרף.

שלכם,
צוות קוץ