↔↔משבטים

↔↔לעם:↔↔

קריאת כיוון

↔מקראית↔

הזיקה השבטית ניכרת היטב בתחילת תקופת ההתנחלות בארץ. פרקים רבים בספר יהושע (י"ג-י"ט) מתארים את חלוקת הארץ לנחלות השבטים השונות, ומפרטים באופן מדויק את גבולות הנחלה לכל שבט, כאילו היה זה קו גבול בין מדינות שונות. גם בספר שופטים בולטת השבטיות: גם כאשר אויב קם על שבט אחד או כמה שבטים מאזור אחד, שבטים אחרים לא מיהרו להושיט לו עזרה, ולא פעם שופטים ביקרו את התופעה של התעלמות השבטים זה מזה, כגון דבורה בשירתה הידועה: "בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב, לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים? לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן, וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת? אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים ה', טו-יז). חמור מכך, לקראת סופו של ספר שופטים מתרחשת פרשה עגומה של מלחמת אחים עקובה מדם, שבה שבט בנימין נלחם נגד כל השאר.

אולם, עם המעבר מצורת השלטון של שופטים לממלכה אחידה של העם כולו, החל תהליך של איחוד בין השבטים השונים, והמרכיב השבטי החל להיטשטש אט אט. הדבר ניכר היטב ברשימת הניצבים של שלמה המלך, המחלק את הארץ ל-12 אזורים (מלכים א, ד') שאינם זהים עם החלוקה המסורתית לשבטים. תפקידם של נשיאי השבטים נעלם כלא היה, ואת מקומו תפסו שרים ובעלי תפקידים אחרים. הממלכה המאוחדת, ובמרכזה בית המקדש שהקים שלמה, הביאו לתקופת שגשוג קצרה, שבה הורגש באופן מיוחד שהזהות העיקרית היא ההשתייכות לעם ישראל, ולא לשבט זה או אחר. 

אך תקופת זוהר זו הייתה קצרה ביותר. לאחר מותו של שלמה מתפצלת הממלכה המאוחדת. אמנם לא ל-12, כפי שהיה בעבר, אלא לשני חלקים בלבד – יהודה וישראל. פיצול זה תואר כעונש על חטאיו של המלך שלמה, שבסוף ימיו ניצל את חוכמתו המיוחדת שניתנה לו כדי לעשות משפט וצדק, למען אינטרסים אישיים – ריבוי כסף וזהב, סוסים ונשיאת נשים רבות מאוד. שתי הממלכות נפרדו זו מזו, ולעיתים נלחמו זו בזו. מעבר לכך, כיוון שממלכת ישראל הייתה זקוקה לזהות משלה בניתוק מבית המקדש, הרי שהיא אימצה לעצמה דרכי אליליות, תחילה במסגרת עבודת ה', ואחר כך, בימי אחאב, כבר הידרדרה לעבודת אלילים אחרים, כמו הבעל והאשרה. בהמשך הדרך, כאשר מידי פעם נוצרו קשרים חיוביים בין שתי הממלכות, במיוחד בתקופת בית עומרי, הרי שקשרים אלו היו דווקא לרעה, כשממלכת ישראל גרמה להפצת העבודה הזרה גם בתוך ממלכת יהודה, ולתהליך שהביא עד לחורבן המקדש והגלות מן הארץ. כך, למעשה, נוצר הציר של ספר מלכים: מאחדות לפילוג, ומפילוג לחורבן. ציר זה אמור לשמש בכל הדורות כתמרור אזהרה למחירו הנורא של פילוג. 

עם זאת, מפת הדרכים המקראית מסתיימת בתחזית אופטימית לקראת העתיד. הנביא יחזקאל, בנבואות הגאולה שלו, מדבר על כך שלעתיד לבוא שני החצאים של עם ישראל יחזרו להיות אחד. בנבואה נפלאה נאמר: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, יט-כב). השאיפה לעתיד לבוא היא לעם אחד, מאוחד ומגובש, ההולך בדרך ישרה ומהווה אור לגויים. 

ניתן אפוא לסכם את המסר המקראי: עם ישראל מראשיתו נוצר משבטים שונים, שלכל אחד מהם במשך השנים נוצרו זהויות ייחודיות ומסורות משלו. השאיפה לאורך הדרך הייתה שעם הזמן השבטים יתמזגו לעם אחד, אך מתוך מודעות לקשיים שיש בחזון הזה, הייתה גם הכרה בכך שזהו תהליך שלוקח זמן, ודורש מן הקבוצות השונות בעם אורך רוח, סבלנות וסובלנות. 

אלפי שנים חלפו, אך במידה רבה ההיסטוריה חזרה על עצמה. כמו בימי התנ"ך, שוב התקבצו בני ישראל בדורות האחרונים מאזורים שונים ומשבטים שונים, והגיעו לארץ ישראל. האתגר של איחוד השבטים השונים לא היה פשוט, ולא ניתן לומר שהוא התנהל בצורה ראויה ושלמה. קשה היה לאזן בין הכבוד לשבטים השונים ובין הרצון ליצור "כור היתוך" ישראלי חדש, שלעיתים נתפס גם ככפיית זהות אחידה. עם השנים התהליך עצמו הפך למורכב יותר, זהיר יותר ואף נכון יותר, ועדיין פצעי העבר נותרו פתוחים במידה כזו או אחרת, והם משפיעים עד היום על המציאות הקיימת. ממש כמו בעבר, גם הפעם חלק מן הזהויות השבטיות לעיתים התאחדו, אך עדיין נוצרו קבוצות מרכזיות, כמו בימי ישראל ויהודה, והשבטיות עדיין מפצלת את עם ישראל גם כיום. הזהות השבטית באה לידי ביטוי לעיתים בשיוך אידיאולוגי, עדתי או תרבותי, היוצר קווי שבר לאומיים, בין מזרח למערב ובין ימין לשמאל. 

האתגר הגדול העומד לפני עם ישראל הוא להבין את המסר המקראי, השואף לאחד את השבטים השונים לעם אחד, שהמכנה המשותף שלו רב על המפריד. אין בכך כדי לטשטש את עצם קיומם של השבטים, וההבנה שהעם מורכב משבטים שונים. אך יש בכך כדי להבין שדווקא מתוך כבוד והכרה בזהות הייחודית של כל שבט ושבט, אפשר גם לחבר את השבטים לעם אחד. אם לא נשכיל ללמוד את לקחי העבר, אנו עלולים חלילה למצוא את עצמנו בפני חורבן נוסף. אולם אם נעמוד במשימה, נוכל לזכות לראות בהתגשמות המשך נבואתו של יחזקאל שם: "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם". אם נלך בדרך זו – דרך ההכרה, הסובלנות והאחדות – נוכל להיות עם אחד, המאחד את עברו עם עתידו, ושבידו גם לעצב את ההווה.