שבטיות←←←

←←←←דיגיטלית

בעידן של אינסוף קישורים, נדמה כי דווקא החיבורים הדיגיטליים הם שמעמיקים את השסעים החברתיים. הרשתות החברתיות, שנבנו במקור ככלים לגישור וחיבור, הפכו – בעידוד האלגוריתמים – למרחבים שבטיים מובהקים. בתוך בועות סינון של תוכן, חיזוק עצמי של עמדות והגדרה חדה של "אנחנו" מול "הם", עידן הדיגיטל מצמיח שבטים חדשים, ניידים, אך גם מבודדים.

אחת הדרכים להבין את התופעה הזו היא דרך מנגנוני דירוג חברתי – מערכות שקופות למחצה, מבוססות דאטה, שמשקפות ואף מעצבות את הערך החברתי של אנשים. המודל הסיני המפורסם של "דירוג חברתי", שבו המדינה שוקלת אזרחים על פי קריטריונים של "אמינות" או "ציות", עורר גינויים במערב. אך המערב עצמו – ובפרט ישראל – אינו חף ממנגנונים דומים, גם אם סמויים יותר. בחברות פרטיות, ברשתות החברתיות, באפליקציות כלכליות, בבנקאות, בביטוח ובמערכות חינוך, מתבצעת כל העת מדידה, מיון, סיווג, והכל תוך הנחת יסוד טכנולוגית שלפיה שאפשר לתרגם מורכבות אנושית לניקוד.

כאן מתמזגים שני תהליכים, דירוג חברתי ושבטיות דיגיטלית, לכדי תופעה אחת מטרידה: חיזוק ההזדהות עם שבטים דיגיטליים על בסיס פרופילים נתונים, והעמקת הקיטוב תוך שימוש באותם מנגנונים שנועדו לאפשר חיבור.

שבטיות דיגיטלית איננה רק זהות קולקטיבית ברשת – היא גם מערכת תגמולים. אנחנו "מרוויחים" חיזוקים – לייקים, שיתופים, המלצות – כשאנו מבטאים עמדות שמזוהות עם השבט שלנו. אלגוריתמים מחזקים אותנו כשאנחנו מתיישרים עם הנרטיב הדומיננטי של השבט, וכאשר אנו סוטים ממנו אנחנו מוענשים בשתיקה דיגיטלית, ירידה בחשיפה, או התקפה ישירה.

ברשתות כמו פייסבוק, טוויטר (X), אינסטגרם וטיקטוק נבנים שבטים פוליטיים, דתיים, מגדריים ולאומיים. המנגנונים האוטומטיים לא נועדו לחנך לסובלנות או לייצר גשרים – הם נועדו לשמר רמת מעורבות גבוהה, גם אם במחיר של הקצנה. כך נוצרת דינמיקה בעייתית: ככל שאתה יותר קיצוני בשבט שלך, כך אתה נחשב לבעל "ערך חברתי" גבוה יותר בקרב חבריו.

כפי שתיאר ניל סטיבנסון ברומן Snow Crash, רשתות דיגיטליות עשויות לשמש לא רק כשדות קרב של זהויות מפוצלות, אלא גם כמסגרות שיולדות מחדש סדרים חברתיים ומבנים של כוח – לעיתים מתוך אנרכיה מוחלטת, ולעיתים מתוך שליטה אלגוריתמית הדוקה.

הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך מבוססת על מגוון עדתי, דתי ולאומי, מוצאת את עצמה לכודה במלכודת כפולה: מצד אחד, האשליה של חיבוריות. מצד שני, הבנייה מחדש של גבולות שבטיים דיגיטליים, מבוססי תיוג, פילוח ופרופיליזציה.

בכתיבתי על פרטיות, ביטחון לאומי וטכנולוגיה, הדגשתי את הסכנה בכך שהרשתות החברתיות – ובעיקר פלטפורמות כמו טיקטוק – לא רק מייצרות בועה אלגוריתמית, אלא משמשות גם ככלים לזליגת השפעה של מדינות יריבות. בית המשפט העליון האמריקאי, בדיונים האחרונים, הכיר במפורש בכך שפרקטיקות אלה עלולות לשמש מנגנון לערעור דמוקרטיות באמצעות ליבוי רגשות, הסתה, והעמקת שסעים פנימיים.

הבעיה מחמירה כשמביאים בחשבון את הדורות הצעירים, שכבר גדלים בתוך מרחב טכנולוגי ממכר. כתיבה מחקרית עכשווית מצביעה על כך שתכנון הפלטפורמות נועד לייצר תלות התנהגותית, וליצור דפוסי צריכה, תגובה והזדהות שמתקבעים מגיל צעיר. זוהי לא רק סוגיה של חינוך, אלא גם של בריאות ציבור ושל עתיד הדמוקרטיה – כאשר ילדים ובני נוער מפתחים זהות דיגיטלית שבטית, לעיתים מנותקת מהקשר אזרחי, מוסרי או אנושי רחב יותר.

לכן, יש צורך בכללים חדשים לדמוקרטיה דיגיטלית. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לעדכון – לא רק במוסדות, אלא גם בפרקטיקות של אזרחות דיגיטלית. אם נרצה באמת לנצל את הרשתות לצמצום פערים בין שבטים, נצטרך לתכנן מחדש את מנגנוני ההיזון החוזר של הפלטפורמות. נצטרך לחשוב מחדש על מושגים כמו "אמינות", "השפעה", ו"משתמש איכותי" – ולא רק במונחי טראפיק, אלא במונחי קישור חברתי.

כפי שראינו בעולם הפרטי, מערכות דירוג שקופות למחצה עשויות לשבש את הדרך שבה אנו מבינים ערך אנושי. כעת השאלה היא: האם נצליח לדרוש מפלטפורמות ציבוריות (או ציבוריות-למחצה) לעצב מערכות שמעודדות אזרחות מגשרת, ולא שבטיות מקטבת? אם לא –נמצא את עצמנו לא רק מחולקים לשבטים, אלא מדורגים בתוכם, והשבטיות לא תהיה רק זהות - אלא דירוג, ערך וציון, בעולם שבו כל תגובה היא הצבעה, וכל שיתוף הוא איתות נאמנות.

//////////////////////////

יש צורך בכללים חדשים לדמוקרטיה דיגיטלית. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לעדכון – לא רק במוסדות, אלא גם בפרקטיקות של אזרחות דיגיטלית.

//////////////////////////

//////////////////////////

בעולם הפרטי, מערכות דירוג שקופות למחצה עשויות לשבש את הדרך שבה אנו מבינים ערך אנושי

//////////////////////////