←←←←←← קו התפר ←←←

הישראלי ←←←←

הדיווה הלאומית דנה אינטרנשיונל כבר התכוננה להדליק משואה בהר הרצל: מעצב-העל אלון ליבנה והסטייליסט איתי בצלאל תפרו עבורה שמלה לבנה אוורירית, ועל הזרוע נקבע צמיד עם יונת שלום בעבודת יד. המראה כולו נועד למסור הצהרה ברורה: תקווה ואור בתוך העשן. אלא שהשרפות שכיסו את הרי ירושלים ביטלו את הטקס – והשמלה, שתוכננה ללוות נאום על ״העם היפהפה שלי, שבו נטועות סובלנות ופתיחות״, הופיעה רק בפיד באינסטגרם.

באותו זמן, מעבר לאוקיינוס, סרט צהוב בגודל סנטימטר הפך לאביזר חשוב על השטיחים האדומים: סרט הצהוב של קמפיין Bring Them Home הוצמד לחליפות ושמלות של כוכבות כמו גל גדות — סמל שמזכיר לעולם את החטופים בעזה. הפין ממתכת מצליח להסיט את הפוקוס מעדשות הפפראצי אל שאלות של מוסר בינלאומי, ומבהיר שהבד עצמו הוא מדיה ומי שמזלזל ב“סתם שמלה” מפספס איפה באמת מתנהל הוויכוח על זהות, צדק ודמוקרטיה.

נטע איטח

בסטודיו קטן באשדוד, בין גלילים דחוסים של משי וכותנה טבעית, נפרשת “הקסוואה” - שמלה מרוקאית בת כ‑200 שנה. נטע איטח, בוגרת שנקר בת  31, מנפחת אותה כך שהבד מתעקל כמו בלון־אוויר חם. “כשהבד מתרחב, גם הסיפור מתרחב,” היא אומרת. “רציתי להראות איך זיכרון משפחתי נשען על מעשה־יד של נשים, ועלול להיעלם יחד אתו אם נפסיק לרקום.”

הבחירה בקסוואה אינה מקרית. “השמלה הגדולה” הייתה בגד החתונה המפואר של יהודיות מרוקו, תפור קטיפה ורקום זהב, סמל סטטוס ונאמנות למסורת הספאנית־יהודית. במרוקו פעלו בעבר אלפי נולים וסדנאות; השנה אף הגישה קזבלנקה תיק ל‑UNESCO כדי לרשום את אומנות הקאפטאן והקסוואה כמורשת לא‑חומרית, בניסיון לחסום ייבוא חיקויים מהפאסט־פאשן ולהגן על הידע בן מאות השנים.

איטח משמרת את הגזרה המסורתית, אבל מגדילה את המידות ומעמיקה את הקפלים כמו בדגם ה־Cape Andalou – גלימה נפוחה שמאפשרת לזיכרון “לשאוף ולהתנפח”, כלשונה. בדגם השני, Sahara Puff, היא מדפיסה שכבות של איורים בוטניים וסימני “הנסיך הקטן” כמחווה לחברות בין סבה לבין אנטואן דה־סנט־אכזופרי. “זה לא שחזור, זה תרגום,” היא מתעקשת. נטע מחזיקה ביד את הקוד הישן ומעבירה אותו בפילטר של הזמן.

אבל הסיפור יוצא מהסטודיו של איטח: רקמה נשית היא טכנולוגיית‑זיכרון שנמצאת בסכנת הכחדה. לא צריך להרחיק עד הקסוואה; גם במזרח התיכון כולו מלאכת המחט היא רשת הצלה כלכלית־תרבותית שקורסת עם חדירת טקסטיל תעשייתי וזול. בנגב, למשל, עמותת “לָקִיַה” מלמדת 70 נשים בדואיות לרקום ומספקת להן פרנסה קבועה; הקולקציות החדשות שלהן מחליפות את דפוסי הגברים הישנים בדימויים של ארבע מייסדות הארגון. 

הדוגמה הזאת מלמדת שידע תפירה אינו “תחביב נשי” אלא ארכיון שקוף של זהות. כשמערכת תרבות פותחת שעריה בעיקר לטכנולוגיה חדשנית ודחיסות דיגיטלית, מלאכות‑היד (בעיקר של נשים בכפרים) נדחקות לשוליים, תרתי משמע: הן נשכחות וגם מפסיקות לפרנס. כאן נכנסת קולקציית איטח: לא שמלה לקטלוג, אלא מניפסט שמציב את הרקמה במרכז השיחה על זכויות תרבותיות. היא מייצגת “שבט” כפול: השבט המרוקאי־יהודי והמעגל הנשי־אזורי שבו הבד הוא גם יומן מסע, גם תעודת לידה.

“כשאמא וסבתא שלי ישבו לידי ועזרו לי בתפירה,” מספרת איטח, “הרגשתי שאני מחזיקה את כל הנשים שלפניה, וגם את אלה שיבואו אחרי.” נראה כי האחריות לשמירה על החוט לא מוטלת רק על המעצבת; היא מוטלת עלינו כציבור. אם לא נשמר את הקפלים, נאבד את העלילה כולה. אז בפעם הבאה שאתם רואים רקמה, אל תשאלו “כמה זה עולה?”, שאלו “איזו היסטוריה זה מציל?”

שנהב בר

בתוך סט של תאורה רכה ניצבים שלושה דוגמנים: שניים בתנוחת Madonna and Child, אחד עם תחרה נטמעת כמו חינה כחולה על עור הדוגמן. ככה נראית Reverie Unveiled – קולקציית הגמר של שנהב בר, בת  25, בוגרת שנקר.

שנהב נולדה לאב מרוקאי ולאם אנגלייה‑ספרדייה; סבתה, ילידת הרובע הצרפתי בקזבלנקה (1944), ציירה נערות מרוקאיות בשמלות טרום‑מקווה והחביאה בעבודותיה חמסות, רימונים ואות “ש” של מזוזה. “בבית אחד היו תבלינים וקצב מוגרבי, וגם תה אחרי הצהריים או תחרה ויקטוריאנית,” היא מספרת. הפער הזה הפך לדלק יצירתי: על בד מרוקאי היא מטביעה “זיכרון מערבי” ומרכיבה מהם זהות היברידית שלא מבקשת הכרעה.

החומר הראשי בקולקציה הוא תחרה מסחרית, אותו מותרות טקסטיל שנולדו בלב התעשייה הבריטית, אחרי שוויקטוריה לבשה בשנת 1840 שמלה לבנה וחוניטון־לייס והפכה את הלבן לאידיאל של “טוהר” בעולם המערבי . בר מטביעה את הדגם על גוף הדוגמנית כמו קעקוע זמני בכחול חינה: Second Skin. במקום סמל נוצרי־קולוניאלי, התחרה הופכת טוטם שבטי שמתנהג כמו חינה מרוקאית ומוחזרת לים‑התיכון. אם תחרה שירתה פעם אימפריה, היום היא יכולה לשרת ריפוי.

התחביר הוויזואלי של בר מתעקש שאין ימין ושמאל, אין “אשכנזי” או “מזרחי” טהור. בעידן שבו עדיין מצטטים את נאום “ארבעה השבטים” של הנשיא ריבלין ומנסים לשרטט קווי גבול בין חברות, בר מראה עד כמה השרטוטים רופפים. סמלי נצרות חיים בשלום עם סימני שפע מזרחיים על אותה שמלה. 

בפעם הבאה שתראו פס תחרה כחול־חינה על העור, זכרו: אולי זה לא קישוט. אולי זו דיפלומטיה רכה שתופרת יחד את כל השבטים.

ליאן פארס

בין תל‑אביב לרמת-גן, במכללת שנקר, התקשו חברי הספסל להבין עד הסוף את ליאן פארס, בת  24 מכפר חורפיש. רק מי שמכיר את אמונת גלגול הנשמות הדרוזית יודע שמי שנולד עם זיכרונות חיים קודמים נתפס כـ“מדבר״ בתוך הקהילה. הדרוזים מונים כ‑145  אלף איש בישראל, רק 1.6 % מהאוכלוסייה. הם משרתים בצה״ל מאז 1956, אך כוחם הפוליטי צנוע; שיא הייצוג עמד על שישה ח“כים ב‑2006, מתחת ליחסם באוכלוסייה. חוק‑הלאום (2018) טלטל את הברית: שלושה ח“כים דרוזים עתרו לבג״ץ בטענה לאפליה, והקהילה יצאה להפגנת ענק בכיכר רבין. כשאין מספיק מושבים בכנסת, פארס מציעה מושב חלופי, זה של שורת דגמים על מסלול.

הדגם הפותח הוא מעיל קומבאז לבן, סמל סטטוס גברי-דתי, שנפרם לגלימה ארוכה. מתחתיו גוף‑בד צמוד ועליו קליגרפיה תלת־ממדית. כששרוול נע, הכתב מתגלה; הרגע שבו נוקשות הלכה פוגשת נשיות רכה. כמו נשמה שמחליקה בין פרטי לבוש, פארס מערערת את גבולות הצניעות מבלי לבטל אותם.

הדגם השני זורם מתוך כובע של סבה, סמל לאיש דת. היא פירקה את הבטנה, שמרה על פרח הרקמה הפנימית, והעבירה אותו לטקסטיל שקוף מתוח על גוף נשי. הכובע הלבן הונח על הראש כמו כתר; סילואט מסורתי שהופך לאקססורי של כוח נשי. הפאטרן הפרחוני נחשף‑נעלם על האור כמו סוד דתי חצי‑גלוי.

הדגם השלישי נולד מהארנק של סבתא – בד מרופט, שבו שמרה כסף קטן. פארס פירקה את הציפוי, חקרה את הקיפולים, וחיברה אליו פסל של ידי אביה, תלויות מקדימה “כמו תינוק ברחם”. הבגד מדמה לידה חדשה: סבתא (העבר), אבא (ההווה), ליאן (היוצרת).

ליאן פארס ממציאה פמיניזם מקומי בחוט ומחט. הדרוזים כ-1.6% מאוכלוסיית ישראל, נהנים ממוניטין של נאמנות צבאית, אך כוחם הפוליטי דל, ובעידן חוק-הלאום הם חשים אזרחות-מעמד־ב׳. לנשים הדרוזיות נוספה גם תקרת מסורת: אף שבשנים האחרונות שיעור האקדמאיות והמשתלבות בשוק העבודה זינק, נורמות שמרניות עדיין כופות גבולות צניעות ומקצוע “ראוי”.

פארס גוזרת את הפער הזה ישירות אל המסלול. כל דגם הוא הצבעה מחוץ לקלפי כי אם לא מקשיבים למיעוט בדיבור, אולי יכירו אותם בבד? ההצהרה שלה נוחתת ישירות על קרקע של מחסור. תוכניות חומש גרנדיוזיות ליישובי הדרוזים מתגלגלות לאט, וראשי מועצות מתריעים על פערי תרבות שמאמירי מחאה (למשל, 202₪ מיליון שהובטחו אך טרם הגיעו). כשהמענקים מצטמקים, המסר של פארס ברור: כאשר התקציב מדלדל והחוק מצר, הבגד נהיה כרזה. ולמי שלא מקשיב, תנו לו להסתכל; אולי סוף-סוף ישמע.

נטע, בר, וליאן מזכירות לנו: הבגד לא רק עוטף אותנו, הוא גם חושף אותנו. אם אתם רוצים להבין מי אנחנו, תסתכלו בארון. או יותר טוב, תסתכלו על מי שתופרות את הארון.