↔↔↔שבטים↔ומחאות–

↔↔↔↔ביחד↔↔או לחוד?↔↔↔ 

בישראל כל מחאה היא בדיקת רנטגן חברתית. לא עוד ויכוח על סעיף בחוק, אלא גילוי של מי בפנים ומי בחוץ. שלושה קולות – שחר מולה ממובילי מחאת ביתא ישראל (עולי אתיופיה), שקמה ברסלר מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, וניצה פרקש מ"שותפות לשירות" – הובילו מאבקים שנגעו בעצבים החשופים של החברה. שוחחנו איתם כדי להבין האם יש סיכוי למחאה חוצת שבטים בישראל, מה מקשה על כך, והאם בתוך המציאות המורכבת שלנו עוד יש בהם תקווה שדברים ישתנו.

 40 שנה בארץ, 40 שנה מוחים 

מולה לא נולד כמוביל מחאה. במשך שנים הוא האמין שהחברה הישראלית תקלוט את קהילת ביתא ישראל באופן טבעי. הערות גזעניות פה ושם, מבטים ברחוב, אי-נוחות במפגש עם מוסדות המדינה – מבחינתו אלה היו סימנים זמניים. "חשבתי שהזמן יעשה את שלו", הוא אומר. "ישראל הרי בנויה מש בטים, וכל אחד מוצא את המקום שלו בסוף. לא התעכבתי על כל דבר".

האמונה הזו התרסקה ברגע אחד לפני עשור כשדמאס פיקדה, חייל במדים, הוכה על ידי שוטרים. "שם הבנתי שזה יותר עמוק ממה שחשבתי", מתאר מולה את השבר. "הם לא רואים מדים, הם רואים צבע, וככה הם פוגעים בסמל. זה רגע שאי אפשר לשתוק עליו". בהמשך הגיעו אירועים ונפגעים נוספים – יוסף סלמסה ז״ל , יהודה ביאדגה ז״ל, סולומון טקה ז״ל – כל סיפור הוא חוליה בשרשרת של אלימות משטרתית שחזרה על עצמה שוב ושוב. "לאורך השנים 14 צעירים מהקהילה נהרגו במפגש עם המשטרה. אנחנו פחות מ-2% אחוז מהאוכלוסייה, כשבכלא נוער יש יותר מ-20% אחוז מהקהילה כעצורים. זה לא חריג, זה מנגנון".

מכאן התגבשו גם הדרישות: מצלמות גוף לשוטרים, הפסקת הפרופיילינג, שילוב בני הקהילה במשטרה ובעיקר – ענישה. "מספיק ששוטר אחד היה נכנס למעצר, וזה היה יוצר תקדים ומרתיע אחרים", מולה אומר. "אבל זה לא קרה". המאבק לא הסתכם ברחוב: מולה וחבריו פנו לבתי משפט, ליועמ"ש, לכל גורם אפשרי. הם דרשו לא חמלה אלא דין: "רצינו תשובות לכל אחד מהאירועים האלו. אחריות אמיתית. עד היום חסרות תשובות".

אבל כאן הגיע השבר השני: הבדידות. "חילקנו פליירים, חסמנו כבישים, ניסינו להסביר שזה לא רק שלנו – שזה יכול לגעת בכל אחד", מספר מולה. "אבל אף אחד לא בא. בישראל מחאת חרדים היא של חרדים, מחאת נכים של נכים, וגם אותנו השאירו לבד". התחושה הזו הסבירה גם את הריחוק ממ חאות אחרות, כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. "אנשים אצלנו לא מאמינים במערכת – לא במשטרה, לא בבתי המשפט. אחרי כל מה שעברנו, לא משנה כמה נצעק – לא ישתנה כלום. אז למה שנצטרף למחאות של אחרים, כשאף אחד לא הצטרף לשלנו?".

ועדיין, מולה מסרב להפוך את הכאב לניתוק וניכור. "אנחנו לא שוברים את הבית, זה הבית שלנו", הוא מתעקש. "גם אם האדמה בוערת – אין לי ארץ אחרת". הוא מזכיר את העוצמות ההיסטוריות של קהילתו: "זו קהילה שעברה 2,500 שנה של פוגרומים ושרדה. מה שהחזיק אותנו זו האמונה והחזון לשיבת ציון. המבוגרים שילמו מחיר עצום כדי להגיע לפה. קשה להם לראות את המחאות, אבל אנחנו הצעירים אומרים – אסור לשתוק מול מציאות בלתי הגיונית".

כשמולה מביט לאחור, הוא רואה מחאות שנמשכות כבר ארבעה עשורים: על הגיור, על פרשת הדם, על הדיור ועל האלימות המשטרתית. "40 שנה אנחנו בארץ, ו-40 שנה אנחנו מוחים", הוא אומר. "כל עשור מתפוצצת פרשה אחרת. הרבה השתנה, אבל עדיין לא מספיק". ועדיין, הוא מתעקש לסיים אחרת, לא בייאוש אלא באמונה ביכולת לשנות. "יש נושאים שצריכים להיות חוצי שבטים – כמו שיטור יתר, כמו אחריות של מוסדות. אולי עד עכשיו היינו לבד, אבל אני מאמין שזה לא חייב להישאר ככה. השאלה היא אם החברה הישראלית מסוגלת סוף- סוף לעמוד ביחד".

המאבק על האפשרות להמשיך להתקיים

שקמה ברסלר מתעקשת לפרק את הנרטיב המוכר: המחאה נגד הרפורמה המשפטית לא נועדה לעצור חוק בודד או קבוצת חוקים, אלא להבטיח את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "אם סולם הערכים ועמוד השדרה של המדינה ישתנה – מדינת ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים", היא מסבירה. "זו המשמעות. ואין לנו בית אחר". בעיניה, האיום הוא לא פוליטי אלא קיומי: "כוחות שמנסים להוביל את ישראל למדינת הלכה, מגובים בנרקסיזם של ראש הממשלה, יוצרים תמהיל מסוכן לקיום המדינה".

ברסלר לא מתחברת להגדרה של "שבטים". "זה חטא ישראלי", היא טוענת. "ברור שיש קבוצות שונות, אבל זה לא בהכרח שבטיות". כשמסתכלים מי יצא להפגנות נגד הרפורמה, היא אומרת, מזהים חלוקה אחרת: תומכי המחאה, מתנגדי המחאה, וקבוצת אמצע – אנשים שהצביעו לקואליציה אך התאכזבו ממנה, ובמקביל גם סלדו מהמחאה עצמה. "זה תהליך נורמלי, מי שתמך בממשלה לא יעבור ביום אחד להפגין נגדה", היא אומרת. "קודם הוא מאבד אמון, ורק אחר כך מחפש בית אחר". לכן, לטענתה, השבטיות אינה ההסבר היחיד להפרדה הזו: "בסוף, אם שואלים את הציבור באיזו מדינה הוא רוצה לחיות – 70% רוצים מדינה נורמלית. נורמלית זה יהודית, דמוקרטית וליברלית גם יחד".

כמו מולה, גם ברסלר מצביעה על הפער בין מי שחווה את הדמוקרטיה כמיטיבה לבין מי שחווה אותה כמדירה. "לאנשים שהדמוקרטיה לא היטיבה איתם קשה לשמוע את הקריאה להציל את הדמוקרטיה", היא מודה. "יוצאי אתיופיה, תושבי פריפריה, עולים – בשבילם זו לא אותה דמוקרטיה שאני חושבת עליה". בעיניה, זה לא כשל של המחאה אלא שיקוף של המציאות. מה שעבור ברסלר הוא סיבה, עבור מולה הוא התוצאה.

ברסלר מספרת על הרגע שבו הונח האקדח על השולחן: ינואר 2023, נאום יריב לוין. "כבר לא צריך היה לנחש – הונחה הצעת חקיקה שממנה אפשר היה להבין בדיוק איך תיראה המדינה", היא נזכרת. "המחאה יצאה כדי למנוע את זה. אבל מאחורי זה עמד מאבק על סולם ערכים שלם". בחודש מרץ באותה השנה, כשהציבור ראה את נתניהו מפטר את גלנט אחרי שהתריע מפני פגיעה בביטחון המדינה, ההמון יצא לרחובות. בעיניה, זו לא הייתה תגובה פוליטית אלא תגובה קיומית: "הציבור הבין את הסיכון, זו הייתה הנקודה שבה היה ברור שהמהלך הזה מחריב את ביטחון המדינה בשם אינטרסים אישיים".

ברסלר מבקרת גם את הפוליטיקאים שמיהרו לחפש פשרות. "הציבור מעדיף שקט, אבל מנהיגות אמורה לקחת את המדינה למקום טוב יותר. כשאתה רואה מהלכים שמחריבים את המדינה ועדיין הולך להתחבק עם מי שמוביל אותם – אתה לא מציל את המדינה, אלא עוזר להחריב אותה. מי שלא מסוגל להגיד על משהו שהוא לא לגיטימי ולפסול אותו – לא מספק אלטרנטיבה אמיתית". מבחינתה, זה ההבדל בין מאבק אזרחי לבין פוליטיקה קטנה: המחאה צריכה להציג את המציאות כפי שהיא, לא לנסות לגזור קופון.

בסוף, ברסלר חוזרת לעיקרון הבסיסי: אין ברירה אלא להיאבק. "איזו אלטרנטיבה יש?", היא שואלת. "כדי להציל את המדינה אנחנו צריכים להגיע למצב שאחוז גבוה מהציבור ירגיש שזה בזכותו. זה לא מאבק של דמויות. זה עם שלם שצריך לדרוש את השינוי ולעשות אותו".

שבט המשרתים

אצל ניצה פרקש הכול התחיל במקרה. בתקופת החגים לפני קצת יותר משנה, בעלה ושני בניה נקראו לסבב מילואים שלישי מתחילת המלחמה, כשבתה משרתת כקצינה לוחמת בקבע, והיא נשארה לבד בבית עם בנה הצעיר. באותו זמן קידמה הממשלה חוק שעתיד היה להפוך את הפטור החרדי מגיוס לעובדה חוקית. היא כתבה פוסט אישי: איך ייתכן שבשם התורה נותנים פטור גורף, בזמן שמשפחות אחרות נושאות בעול. הפוסט התפוצץ, וחברתה צירפה אותה לקבוצת וואטסאפ של נשים דתיות-לאומיות שזעמו על אותו חוק. תוך ימים הפכה שותפה למאבק – ״לא רצינו חוק חדש״, היא מספרת. ״יש חוק שירות במדינת ישראל, צריך פשוט ליישם אותו״.

מהר מאוד התגבש פורום "שותפות לשירות״: 15 מובילות וכ־5,000 נשים שהצטרפו אליהן, רובן מהציונות הדתית. הן ישבו בכנסת, בממשלה, בקריה, וגם עם רבנים וצעירים חרדים. המטרה הייתה למנוע את החקיקה – אשר אכן הוסרה אז מעל סדר היום של הכנסת. מאז התקיימו עשרות ישיבות ועדת חוץ ובטחון והוגשו גרסאות שונות לחוק גיוס, כאשר כיום מונח על שולחן הכנסת ומקודם בהליכים אינטנסיביים מתווה ביסמוט אשר לטענת פרקש "עוצב בידי החרדים באופן שמרוקן מתוכן את היעדים המופיעים בו ואת הסנקציות שלכאורה יינקטו אם לא יעמדו בהם. במקום שהמדינה תתנהל מול האזרח החרדי, תציג לו את חובותיו ואת ההשלכות של אי עמידה בהם, היא מחוקקת חוק שמחזיר לעסקונה החרדית את השליטה המלאה על המגזר ואת תקציבי הישיבות וההטבות האישיות מבלי לדרוש תמורה מינימלית של שותפות במדינה". המאבק נגד המתווה נמשך, אבל מבחינת פרקש זו רק התחלה: "זה לא מספיק לעצור חוק – המטרה היא שחרדים באמת יתגייסו״.

הייחוד של המחאה הזו, בניגוד לקריאות ציבוריות אחרות בנושא, לא היה בסיסמאות של שוויון בנטל, אלא בהפיכת השירות לחובה דתית. ״אנחנו לא מדברות על שוויון, לא מעניין אותנו השוויון כערך״, מסבירה פרקש. ״מעניינת אותנו החובה להגן על המדינה – זה צו התורה. לימוד תורה לא פוטר משירות״. בכך הן הציבו קול אחר – כזה שחילונים, לדבריה, לעיתים נוטים להקל בו ראש, ואילו הן סירבו: אין קשר בין לימוד תורה לפטור מגיוס.

אבל הקרב לא היה רק משפטי או אידיאולוגי – הוא היה גם קרב שפה. הציבור דיבר על "חוק גיוס", ההנהגה החרדית מסגרה זאת כ״חוק להסדרת מעמד בני הישיבות״. בעיניה, זה עיוות יסודי: ״רוצים להסדיר? קודם מתגייסים, אחר כך תסדירו״.

פרקש וחברותיה נתקלו גם במחסומים מול חברי הליכוד. חלק הודו שהיא צודקת, אבל לא עשו צעד בלי אישור מנתניהו; אחרים טענו שאסור לצאת נגד לימוד תורה. מול החרדים עצמם, הן ניסו לבנות שיח חדש: פנייה לרבנים, לנשים, ולצעירים חרדים שמבינים את העוול באי-שירות. ״אי אפשר לגייס חרדים בלי החרדים״, היא אומרת. ״צריך למסגר את הסיפור מחדש. היום האסוציאציה היחידה שלהם זה גזירות הקנטוניסטים, בהם ילדים נחטפו מהקהילות היהודיות לצבא הצאר הרוסי״.

וכאן היא שולפת את התפיסה המרכזית שלה: האחריות מוטלת על כל אחד לפנות לנבחריו. "הפוליטיקאי הוא היצור הכי מרצה בעולם", מסבירה פרקש. "אם הנבחר שלך מוציא משפט מפלג – תגיד לו "לא!". האחריות היא עלינו, אנחנו לא נאמנים לפוליטיקאי, אנחנו נאמנים לרעיון שבשמו שלחנו אותו״. לכן, מבחינתה, שיתוף פעולה עם האופוזיציה רק היה פוגע: ״אם האופוזיציה נכנסת – זה הופך את הדיון לעוד מרכיב במאבק הפוליטי הכולל״. הכוח טמון בכך שהדרישה מגיעה מהמחנה עצמו. 

ובתוך כל אלה היא חוזרת לנקודה האישית ביותר: "הילדים שלי לא הלכו למלחמה בשם ׳מגזר׳", היא אומרת. ״ הם הלכו בשם מדינת ישראל. אני לא מוכנה שהדם שלהם יהפוך לדיון מגזרי". מתוך החוויה הזו היא מנסחת מושג חדש: שבט המשרתים. בטנק אין ימין ושמאל, אין ציונות דתית וחילוניות, אין אשכנזים ומזרחים. שם, תחת אש, כולם תלויים זה בזה ופועלים יחד למען מטרה אחת: שמירה על בטחון מדינת ישראל. רק מחוץ לטנק זה מתפרק שוב לשבטים. ״זו הטרגדיה שלנו – שבזמן אמת אנחנו יודעים להיות ביחד, וכשחוזרים לשגרה הכול נשבר״.

וכאן היא מציבה אתגר שנוגע ישירות לדבריו של מולה: אם ברחוב צבע עור יכול לקבוע חיים או מוות בעוד בטנק כולנו שווים – השאלה היא איך להפוך את האתוס הזה למבנה חברתי קבוע.

השאלה הגדולה: סולידריות

באופן מוזר למדי, חוט שני מקשר בין שלושת המובילים – היעדר שפה אזרחית משותפת. איכשהו, אותה המציאות חוזרת; כשזה נוגע אליך, אתה יוצא. כשזה נוגע לשכן שלך, אתה נשאר בבית. החברה הישראלית מתגלה כחברה שנוטה להתלכד רק על סף תהום, ולא נמנעת מהגעה אל סיפו פעם אחר פעם. השאלה היא אם נוכל לפרק את הדפוס הזה לפני השבר הבא. מולה, ברסלר ופרקש מאמינים שכן, אבל מבחינתם התשובה לא נמצאת בידי נבחרי הציבור. אם אי פעם תהיה כאן מחאה חוצת שבטים, היא תתחיל מהרחוב, מהרשתות החברתיות או משיחות עם השונה ממני. מה שבטוח, היא לא תגיע מהכנסת.

//////////////////////////

הם לא רואים מדים, הם רואים צבע, וככה הם פוגעים בסמל. זה רגע שאי אפשר לשתוק עליו.

//////////////////////////