אזעקות במהלך הלווייתו של שגיב ביילין בן צבי, שנרצח במסיבת נובה באוקטובר 2023. צילום: תומר אפלבאום | באדיבות עיתון ״הארץ״
האמת שהיא סוד, והפחד להשמיע אותה
אנונימי
דווקא עכשיו, דווקא כשמסביב אומרים ש״זה לא הזמן״ וש״אין לזה סיכוי״ — בעמותת ״סולחה״ מנסים לפצח את הסוד לשלום, ומתחילים פשוט בשיחות פנים אל פנים מתוך כוונה כנה לשמוע גם את הסיפור של הצד השני
כמה חיילים עוד צריכים למות, כמה ילדים עוד צריך לקבור, כמה שבתות תעמדו בכיכר החטופים עד שהרגליים יירדמו? אולי הגיע הזמן להבין שהפחד מלהיראות נאיביים הורג אותנו לאט. שאנחנו שותקים כי שכנעו אותנו ש זה לא הזמן. אבל אם לא עכשיו, אז מתי? ואולי דווקא כשאומרים שזה לא הזמן — זה בדיוק הזמן?
איאד גר במזרח ירושלים. הוא מדריך נוער בסיכון ומתנדב בעמותת ״סולחה״ כבר 18 שנה. אחמד, עובד סוציאלי, הצטרף לעמותה לפני שלוש שנים, ומור ״מורי״ סלע מקריית טבעון מנהל את העמותה כחצי שנה. ״המילה סולחה מגיעה מהמסורת השבטית הערבית״, מסבירים מורי ואיאד. ״זה מנגנון עתיק לסיום מעגל האלימות. ברגע שמוכרזת סולחה, כל בני הקהילה יודעים שהסכסוך הסתיים, ושני הצדדים חוזרים לחיים משותפים, כאילו הדם נשטף מן הרחובות. גם כשקרו דברים נוראים — פציעות, נקמת דם — הקהילה מוצאת דרך לחזור לחיים משותפים״.
נשמע יפה, אבל איך זה עובד בפועל? המפגשים של ״סולחה״ מתקיימים כל חודש, גם עכשיו, עם 80—100 משתתפים — יהודים, מוסלמים, נוצרים ואתאיסטים — שמגיעים למקום אחד. המפגשים מתקיימים בשטחי B או C של הגדה המערבית, כך שגם תושבי ישראלים ותושבי הרשות באים להשתתף. ״בהתחלה אנשים מגיעים סקפטיים״, מודה איאד. ״אבל משהו קורה במפגשים האלה, כשמייד מובהר: האדם שמולך איננו אויב אלא בן־אדם טוב״.
אחמד שם את הדגש על רגש אנושי פשוט: כולנו בני־אדם שווים. ״אם נצליח להחזיר אנשים אל התחושה הזו של לב פתוח ושוויון, יהיה קל יותר להסכים על מטרה משותפת״, הוא אומר. ״בסופו של דבר, זו האמת השקטה של אדם מאמין:
אלוקים ברא אותנו כדי לחיות.שנחיה זה לצד זה באהבה ובשמחה, לא כדי להילחם או להרוג. זה מה שעלינו להגשים״.
מפגש עם קהילת ״סולחה״, אפריל 2025, ארכיון של lov.foundation
המפגש מתחיל בטקס משותף — נרות, מוזיקה, אווירה שמאפשרת פתיחות. אחר כך מתפצלים למעגלי שיח קטנים. ושם זה קורה: אנשים מתחילים לספר את הסיפורים שלהם. ״לרבים מהיהודים זו הפעם הראשונה שהם יושבים עם פלסטיני״, מספר אחמד, ״לרבים מהפלסטינים זו הפעם הראשונה שהם רואים יהודים שלא במדים״. איאד מספר על אחד הפעילים הוותיקים של ״סולחה״, שגדל במחנה פליטים בחברון. ״בעבר הוא היה רדיקלי — זרק אבנים, השתתף בהפגנות אלימות״, הוא מספר. ״הוא האמין שזו הדרך היחידה להילחם באויב. בזכות המפגשים הללו, כשהוא חזר לכפר שלו הוא התחיל לדבר עם צעירים, להגיד להם שיש דרך אחרת — לבוא, להקשיב, לדבר. שיש יהודים שרוצים להבין את הכאב שלהם״.
אבל בעצם, למה בכלל לדבר על שלום עכשיו? מה לא בסדר עם המילה ניצחון? ״המציאות מאז 7 באוקטובר גרמה לרבים להרגיש שהכל נשבר ושכבר אי־אפשר לדבר״, מספר איאד, ״במפגשי סולחה אנחנו מחפשים אור בתוך החושך: שואלים כל משתתף מה בכל זאת הביא אותו לכאן. לא מתעלמים מהמציאות הקשה — עוזרים להתגבר עליה. האג׳נדה שלנו איננה פוליטית, אלא אנושית״.
לפי מורי, אנשים באמת משנים דעה אחרי מפגש אחד. ״מי שבא פעם אחת לרוב חוזר, ומביא חברים״, הוא אומר. ״כך נבנה אמון יציב, שמאפשר לדמיין איך ייראו חיים משותפים בשלום. השלום יגיע בסופו של דבר מלמעלה־למטה, אבל הסכם כתוב אינו מספיק — הוא יתממש רק אם יהיו מספיק אנשים מהעם שתומכים בו. זו השליחות: להכין בני אדם עוד לפני שהמנהיגים חותמים״.
מפגש עם קהילת ״סולחה״, אפריל 2025, ארכיון של lov.foundation
״המציאות מאז 7 באוקטובר גרמה לרבים להרגיש שהכל נשבר ושכבר אי־אפשר לדבר״, מספר איאד, ״במפגשי סולחה אנחנו מחפשים אור בתוך החושך: שואלים כל משתתף מה בכל זאת הביא אותו לכאן. לא
מתעלמיםמהמציאות הקשה —עוזריםלהתגבר עליה. האג׳נדה שלנו איננה פוליטית, אלא אנושית״.
אחמד שם את הדגש על רגש אנושי פשוט: כולנו בני־אדם שווים. ״אם נצליח להחזיר אנשים אל התחושה הזו של לב פתוח ושוויון, יהיה קל יותר להסכים על מטרה משותפת״, הוא אומר. ״בסופו של דבר, זו האמת השקטה של אדם מאמין: אלוקים ברא אותנו כדי לחיות. שנחיה זה לצד זה באהבה ובשמחה, לא כדי להילחם או להרוג. זה מה שעלינו להגשים״.
אז מה הסוד לשלום? הוא לא מסתתר בנוסחה מורכבת. הסוד הוא להיפגש, לשבת פנים אל פנים, להקשיב, לספר, לגלות שהאדם מולך הוא לא מפלצת אלא בן אדם עם פחדים, חלומות וכאבים בדיוק כמוך. נשמע פשוט מדי? אולי. אבל אולי דווקא כאן הבעיה — שאנחנו מחפשים בכוח פתרונות מורכבים. כי הסוד לשלום הוא לא להפסיק לדבר עליו — גם כשכולם אומרים שזה לא הזמן.
תומר אפלבאום הוא צלם עיתונות ישראלי. גדל ברעננה ומתגורר בתל אביב. בוגר החוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה, ומצלם עבור עיתון ״הארץ״. תצלומיו זכו בפרסים בינלאומיים. הוא מתעד אירועי חדשות מרכזיים, תרבות, דיוקנאות וסגנון חיים, תוך גישה צילום־דוקומנטרית שמצליחה לשמר גם עומק רגשי וגם נוכחות עכשווית.