ללא שם, עדי נס, ישראל 2000
השקט של הילדים
ד״ר בוב צ׳רניק
האם כל חוויה טראומטית צריכה לצאת החוצה במילים? ״החברה הישראלית מקדשת דיבור ישיר. אבל מה קורה כשהטראומה כל כך גדולה שאין לה מילים?״. ד״ר בוב צ׳רניק, פסיכולוג שטיפל בעשרות ילדים מפונים מקרית שמונה ושדרות מאז תחילת המלחמה עד חזרתם לביתם מספר על עוצמת השפה הלא מילולית — ציורים, תנועה ומשחקים, והריפוי שהיא מאפשרת.
בחדרון קטן בבית ספר בתל־אביב, ילד מקריית־שמונה יושב מול דף נייר לבן. אצבעותיו אוחזות בטוש שחור בחוזקה, והקווים שהוא מצייר חזקים, נחרצים, לפעמים קורעים את הנייר. הוא לא מדבר על אבא שנמצא בחזית, על הבית שנטש בפתאומיות, על חדר המלון שהפך לביתו החדש. הוא פשוט מצייר.
שלושה עשר חודשים מאוחר יותר, אותו ילד מצייר שוב. הפעם, הקווים רכים יותר. צבעים חדשים מופיעים — צהוב, כחול. ״אתה היחיד שעבד איתי לאורך כל הדרך״, הוא אומר לי פתאום. ״התחלתי בבית הספר ההוא, אחר כך עברתי למקום אחר, ואז לעוד מקום. משפחות עברו מבית מלון לבית מלון, ואתה היחיד שפגשתי שוב ושוב. תודה״.
ארבעים שנות ניסיון בטיפול בילדים לא הכינו אותי לרגע הזה של הכרת תודה ישירה כל כך, של תובנה כה עמוקה מילד שעבר טלטלה קיצונית בחייו. זה היה הרגע שבו הבנתי את עוצמת השפה הלא מילולית — הציור, המשחק, התנועה — שדרכה ילדים בוחרים לספר את הסיפור שהם עדיין לא מסוגלים לומר במילים.
החברה הישראלית מקדשת דיבור ישיר, לשים את הדברים על השולחן. אבל מה קורה כשהטראומה כל כך גדולה שאין לה מילים? כשהסיפור מורכב מדי מכדי להיות מסופר? עם פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״, מצאתי את עצמי בבית ספר למפונים בתל־אביב. היו שם 120 תלמידים משדרות וקריית שמונה, באווירה של כאוס מוחלט. התפרצויות, התנהגות אלימה, צרחות, פחד. עשרות שנים בבתי ספר לא הכינו אותי למראות שראיתי.
ביקשתי שני דברים פשוטים כדי לטפל בילדים: חדרון קטן ונייר עם עפרונות. לא חדר טיפולים מאובזר, לא אוסף בובות ומשחקים מורכבים. רק מרחב בסיסי ואמצעי ביטוי פשוטים. לפעמים, הסוד הגדול של עבודה עם ילדים אחרי טראומה הוא שאין צורך לדבר. אין צורך לשחרר את כל הסודות, לבטא במילים את כל החוויות. לפעמים, הדרך להתמודד עם הכאוס היא פשוט ליצור ממנו משהו אחר.
ללא שם, עדי נס, ישראל 2000
ארבעים שנות ניסיון בטיפול בילדים לא הכינו אותי לרגע הזה של הכרת תודה ישירה כל כך, של תובנה כה עמוקה מילד שעבר טלטלה קיצונית בחייו. זה היה הרגע שבו הבנתי את עוצמת השפה הלא מילולית — הציור, המשחק, התנועה — שדרכה ילדים בוחרים לספר את הסיפור שהם עדיין לא מסוגלים לומר במילים.
״בתוך הכאוס, הילד צריך למצוא משמעות״
אחת השיטות שמצאתי יעילה במיוחד היא סקוויגל, שיטה שפיתח הרופא הבריטי דונלד ויניקוט. אני מצייר קשקוש על הדף, ומבקש מהילד להפוך אותו למשהו אחר — לציור שלם. אחר כך מתחלפים: הילד עושה קשקוש, ואני משלים אותו לציור. יש משהו סמלי מאוד בתהליך הזה. הקשקוש מייצג את הכאוס, את חוסר הוודאות שהיה מנת חלקם של הילדים – פינוי פתאומי מהבית, מעבר לעיר זרה, חיים בחדר מלון, דאגה להורים שנלקחו לשירות מילואים. בתוך הכאוס הזה, הילד צריך למצוא משמעות, ליצור סדר, להפוך את הקשקוש למשהו מובן.
עוד משחק שמצאתי שמתאים במיוחד הוא משחק תנועה פשוט. אני קורא לו משחק המראה. שנינו עומדים זה מול זה, וכל אחד בתורו הוא המראה של השני. אם הילד מזיז את היד — אני מחקה אותו. אחר כך מתחלפים. זה אולי נשמע פשוט, אבל יש בזה משהו עמוק. דרך החיקוי, הילד רואה את עצמו — ממש רואה. הוא לומד להיות קשוב, להבחין בתנועה של מישהו אחר, לפתח אמפתיה. ובלי מילים, נוצר בינינו קשר. תקשורת שקטה, גופנית. בהתחלה זה לא תמיד קל. יש ילדים שקשה להם לשים לב לתנועה של האחר. לפעמים הם זזים במהירות, בתנועות חדות, כאילו כל הגוף כועס ומבולבל. אבל עם הזמן זה משתנה. התנועות מתרככות, הקצב נרגע, והם מצליחים לעקוב. לא רק אחרי התנועה שלי, אלא גם אחרי עצמם. ופתאום יש שקט. והקשבה. וקבלה.
ללא שם, עדי נס, ישראל 2000
ביקשתי שני דברים פשוטים כדי לטפל בילדים: חדרון קטן ונייר עם עפרונות. לא חדר טיפולים מאובזר, לא אוסף בובות ומשחקים מורכבים. רק מרחב בסיסי ואמצעי ביטוי פשוטים. לפעמים, הסוד הגדול של עבודה עם ילדים אחרי
טראומההוא שאין צורך לדבר. אין צורך לשחרר את כל הסודות, לבטא במילים את כל החוויות. לפעמים, הדרך להתמודד עם הכאוס היא פשוט ליצור ממנו משהו אחר.
האם כל סוד צריך להיחשף? האם כל חוויה טראומטית צריכה לצאת החוצה במילים? התשובה שלי מפתיעה אולי: לא בהכרח. לפעמים, התהליך הטיפולי הנכון ביותר הוא לאפשר לילד לעבד את החוויה בקצב שלו, דרך ערוצים שמתאימים לו. לא כל דבר צריך להיאמר במילים. לא כל סוד צריך להיחשף מיד.
איך יודעים שתהליך הריפוי מתחיל לפעול? אצל ילדים, הסימנים לא תמיד מילוליים. אחד המדדים המרתקים ביותר היה השינוי בצבעים בציורים. בתחילת הדרך, כאמור, ראיתי הרבה שחור, קווים חזקים, לחץ חזק על העיפרון שלפעמים קרע את הדף. היו גם השחתות — ציורים שהילד פשוט קשקש עליהם וכיסה אותם בשכבות של צבע כהה. עם הזמן זה השתנה. גם בהתנהגות היו סימנים: היכולת לשבת לאורך זמן, להתרכז, לחזור ללמוד, לפתח קשרים חברתיים עם ילדים חדשים. בהתחלה הילדים מקרית שמונה שיחקו רק עם ילדים אחרים מקרית שמונה. עם הזמן, הם התחילו לשחק גם עם הילדים מבית הספר המארח בתל־אביב, והתחילו להשתלב בסביבה חדשה.
״לפעמים הסוד צריך להישאר סוד, עד שתימצא לו שפה מתאימה״
בעולם שבו לדבר על זה נחשב תמיד לדרך הנכונה להתמודד, אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת. לפעמים, הדרך לעבד טראומה עוברת דרך ערוצים אחרים. לפעמים, הסוד צריך להישאר סוד לזמן מה, עד שתמצא לו את השפה המתאימה. ילד שמצייר בית עם ענן שחור מעליו אולי לא יכול עדיין לדבר על הפחד שהרגיש כשנאלץ לעזוב את ביתו בפתאומיות. אבל הוא מעבד את החוויה בדרך שלו. והעובדה שבציור הבא הענן קטן יותר מעידה על תהליך של ריפוי, גם אם הוא עדיין לא יכול לתאר אותו במילים.
אולי זהו הסוד האמיתי של הטיפול בילדים אחרי טראומה: לא לחשוף כל סוד, אלא לאפשר לסודות לעבור עיבוד בדרך שלהם, בקצב שלהם, דרך הערוצים הנכונים לילד הספציפי. להיות שם, לספק עוגן יציב, ולתת לילד את הכלים לספר את הסיפור שלו — בין אם במילים, בציורים, במשחקים או בתנועה.
קין והבל, עדי נס, ישראל 2000
עדי נס, יליד 1966 מקריית גת, חי ויוצר כיום בתל־אביב. את לימודיו סיים בשנת 1992 במחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודתו האמנותית נודעת בצילומים מבוימים בקפידה, שבאמצעותם הוא בוחן סוגיות של זהות, ישראליות, גבריות והומוסקסואליות. יצירתו שואבת השראה מתולדות האמנות, מההיסטוריה ומהפילוסופיה. בתהליך עבודתו נס נעזר בשחקנים, מביים אותם ומצלם סצנות טעונות ומשוכללות מבחינה חזותית ונרטיבית.
