העץ הבוער, 30.4.2025, נעמה גרינבאום
הסיפורים הנסתרים מאחורי העדשה
נעמה גרינבאום
״ההיסטוריה היא לא רק שדה הקרב, אלא היא האדוות ששדה הקרב יוצר. הכאב הזה, המוות, האובדן. חשוב לזכור את זה, לתעד את זה, ולרגע לא לפספס שזה החלק הגדול במלחמה״. הצלמת נעמה גרינבאום חושפת את הסיפורים מאחורי התמונות שצילמה לאורך חודשי המלחמה.
יום הזיכרון, משבע בבוקר הייתי בהר הרצל. סיימתי שם, התחלתי לנסוע הביתה, כששמעתי שמתחילות שריפות. לא הבנתי עדיין בדיוק איפה וכמה, נסעתי פשוט לכיוון אשתאול, דרך היער. כשהגעתי לאזור טל שחר, הכל מסביבי היה חסום, והבנתי שבאזור לטרון השריפה משתוללת ואין לי דרך להגיע לשם. הכל הרגיש כאוטי, אפוקליפטי. נסעתי דרך עיקוף ענק, ואז דרך השדות, שם ניווטתי דרך המפה בניסיון להגיע לאזור האסון. אחרי שעה וחצי בערך, הצלחתי, והגעתי לצומת יד לשריון. שם הייתה המון אדמה חרוכה, אבל בשלב הזה כבר לא אש. המשכתי עוד בשדות, ומצאתי חורשה, ליד המנזר, שנראתה לי מרחוק מעניינת. התקרבתי, ונגלה לפני מה שנראה לי כמו שדה טבח. המוני עצים שרק ליבם בוער. חלק קרועים, מרוסקים לשניים, מוטלים על האדמה, או עומדים דוממים. ושקט. המחזה הרגיש כאילו אני צופה בחורשה מלאת גופות, שאריות אסון. כשהתקרבתי לעצים, הייתי מהופנטת מהליבה הבוערת. ראיתי את זה בהמון דרכים, משהו שם הרגיש לי כמו בית פיות, אור חמים בתוך עץ.
או כמו מפלצת מוזרה, עם עיניים ואש פנימית. כשהסתובבתי שם עוד, הבנתי שכל העצים הם עצי זית. הסימבוליות הזו של עץ הזית, העץ שעליו אנו נלחמים שנים. הסכסוך הישראלי־פלסטיני מבוסס על עצי הזית, על המטעים, על האדמה. הארץ הזו. ומולי, ביום הזיכרון, 19 חודשים למלחמה, עץ זית שליבו בוער לחלוטין. מבחוץ, הקליפה שלו בסדר גמור. אבל אני יודעת שהוא הולך למות. אני מסתכלת עליו, ומנסה להבין מה הוא אומר לי. אני עדיין לא יודעת, באמת. אבל הוא הרגיש לי הסיפור כולו.
מחנה ״שורה״, 12.10.23, נעמה גרינבאום
ב־7 באוקטובר בן הזוג שלי התגייס למילואים. ביום שישי של אותו השבוע נסעתי אליו לבסיס בדרום. בדרך, המפיקה שלי ב״הארץ״ התקשרה ושאלה אם אני קרובה למחנה ״שורה״. ״מה זה?״ שאלתי. ״לא חשוב רגע, רק תגידי אם את קרובה״. רבע שעה לפי הווייז, התחלתי לנסוע. בדרך היא אומרת לי ״את מספיק חזקה בשביל זה?״
״הם בשקיות, לא? אני בסדר״ (כמה ניתקתי את עצמי כדי לא להרגיש. בדיעבד אני מבינה כמה הניתוק הזה הגן עלי בשנה הזו). ״אוקי. נעמה, אלו יהיו תמונות היסטוריות. זו ההוכחה שלנו למה שקרה״. אנחנו מסיימות את השיחה, ואני בדרך לשורה. מחנה ״שורה״ הוא בסיס ליד רמלה, של הרבנות הצבאית. אחרי 7 באוקטובר רוכזו שם כל גופות הנרצחים, ושם התבצע תהליך הזיהוי. אחד אחד הודיעו למשפחות הנעדרים שזיהו את יקיריהם. הגענו לכניסה, כולם מסביבי צלמים מנוסים ממני, הייתי הכי צעירה. חיילת ניגשת אלי, ונותנת לי מסכת קורונה. לא הבנתי. אולי בגל הכתבים הזרים? מה קשור עכשיו? ואז היא נותנת לי עוד אחת. ״את תצטרכי לשים אחת על השנייה, זה לא כל כך עוזר, אבל קצת״. ברגע שפתחו מולנו את המכולה הראשונה, הבנתי. ריח חזק של מוות שוטף אותי, ואני חייבת לצלם. מולי שקיות על שקיות. אנשים. אנשים שנטבחו. והשקיות לא בצורת אדם.
אני מסתכלת שמאלה, ורואה עוד לפחות 20 מכולות כאלה. פתאום באמת נופל עלי הרגע הזה שאני נמצאת בו. המסכות לא עזרו יותר מדי, והריח נשאר איתי שבועות אחר כך.
משתחווה בהר הבית, 14.10.2025, נעמה גרינבאום
הרבה זמן רציתי להגיע לצלם בהר הבית. לא כל כך הכרתי את הפרוצדורה, אז שאלתי חברה דתיה, מתנחלת, שהרבה חברים שלה עושים את זה. היא אמרה לי ״תשמעי, קשה לי להגיד לך בידיעה שלא תטבלי לפני״. היא סיפרה לי איך עולים, זה ממש לא מסובך, אבל עבורה, כדי שתרגיש בנוח שהסבירה לי — איכשהו מצאתי את עצמי עם חברה, במקווה חרדי בשכונת קריית מנחם בירושלים. אחרי הרבה ״ברוך השם עוד השנה״ ושיחות על לימודי בלנות עם הבלנית במקום, טבלתי, ויצאנו משם.
בוקר אחרי, בחמש לפנות בוקר, ביום האחרון של סוכות, הגעתי לכותל. עם מכנסיים רחבים, צעיף, ומצלמה אחת, הגעתי כ״חובבת צילום״. יש לי יתרון לעומת הצלמים הוותיקים בירושלים — השוטרים בהר הבית עוד לא זוכרים את הפנים שלי. יכולתי להסתובב בכיף, לצלם מה שבא לי, לעבור בין האנשים. לא כצלמת עיתונות, אלא כצלמת צעירה חובבת, שבאה לראות את הר הבית. לפעמים יש יתרונות בלהיות צלמת אישה, צעירה. את לא מאיימת על אף אחד.
הלווייתו של נועם חבה ז״ל, 15.2.2024, נעמה גרינבאום
נועם חבה נהרג ביום שישי בבוקר. בשישי בצהריים כבר התקיימה ההלוויה בהר הרצל. שישי בצהריים. הלוויות נוראיות. נכנסים לתוך השבת, אני כבר במנוחה, ופתאום הלוויה. נסעתי להר הרצל. היה ממש קר. כבר מהרגע הראשון משהו הרגיש לי שונה. הרגש נכנס לתוכי חזק. הכאב הורגש בכל חלקיק באוויר. ההורים של נועם דיברו מדהים. גם חברים שלו. כשאמא שלו עלתה לדבר, היא לא הקריאה מדף. היא הרימה את הראש ודיברה לקהל. תודה שבאתם. כולכם הכרתם את נועם. כולכם מרגישים את הכאב. ואכן, כולם הרגישו את הכאב. כשסיימה לדבר, השמיעה את השיר ״מלך העולם״, וכולם בכו. כולם. התחיל לרדת גשם. החיילים שעמדו לידי היו חצי מחוץ לסככה, ובעוד השיר מתנגן והם בוכים, מדיהם נרטבים מהגשם. והם לא זזים. כשנגמרו ההספדים וכולם הלכו לקבר, כל הצלמים כבר הלכו. יום שישי, רוצים ללכת הביתה. אני נשארתי. הרגשתי שזה חזק ממני. מולי פתאום הגיעו כל החברים של נועם, מתייפחים. בקול גדול. הרבה זמן לא שמעתי כאלה זעקות כאב. באותו רגע יש את התחושה הזו שזו חדירה לפרטיות, הדילמה הזו של צילום כאב של אחרים. הרגשתי שזה חשוב. וחזק. אבל עשיתי את זה מהר. נתתי כמה קליקים, והלכתי. ראיתי שהם הסתכלו עלי בעודם בוכים, וקצת חששתי שפגעתי במישהו.
חזרתי הביתה, העלתי את התמונות לעמוד האינסטגרם שלי. הנחתי את הטלפון בצד, לא כל כך שמתי לב. פתאום בשבת בבוקר אני רואה שהפוסט התפוצץ, כמויות של הודעות ושיתופים. נכנסתי להודעות, והרבה מהן היו מהמצולמים בתמונה. תגובות כל כך מרגשות. ״נועם החבר הכי טוב שלי, אני שם בחולצה השחורה, תודה שתיעדת את הרגע הכואב הזה״, ועוד ועוד כאלה ממשיכות להגיע. פתאום ראיתי שמשפיעניות העלו סרטונים עם חברים של נועם, שהם מראים להן את התמונה. כולם מאוד התרגשו ממנה, והחששות שהיו לי על צילום הכאב הזה, התחלפו בתחושת שליחות והבנה שיש משמעות לתיעוד הכאב. זה חלק מההיסטוריה הזו שקורית כאן.
ההיסטוריה היא לא רק שדה הקרב, אלא היא האדוות ששדה הקרב יוצר. הכאב הזה, המוות, האובדן. חשוב לזכור את זה, לתעד את זה, ולרגע לא לפספס שזה החלק הגדול במלחמה.
מפגין ופרשים בהפגנת הפלג הירושלמי, 6.2.2024, נעמה גרינבאום
בהפגנות חרדים, אני ממש יצור זר בנוף. אישה, עם מכנסיים, מסתובבת שם. זו הייתה הפגנה בבר אילן, אזור מאוד חרדי, הבית של ״הפלג הירושלמי״ — ארגון חרדי קיצוני. בסיטואציות כאלה, אני כבר רגילה: יריקות, שיקסע. אבל כאן הכל היה הרבה יותר אלים. ממש התגודדו סביבי וצעקו, קבוצות שלמות עמדו מעלי בגשר, כשאני על הכביש, וירקו עלי. כמעט זרקו עלי דברים. פתאום ראיתי את הסיטואציה הזו. הפרשים הגיעו סביבו, והוא היה כל כך מפוחד. כל כך לבד. זה היה מדהים. כמה אלימות הייתה באנשים האלה, ופתאום כמה חולשה. לפעמים אני חושבת שאולי הייתי קצת כמוהו. לבד בתוך התגודדות אלימה סביבי.
לירי אלבג בבית, 26.1.2025, נעמה גרינבאום
לשחרור של התצפיתניות, הגעתי לתל־אביב לכיכר החטופים. הרגעים האלה בעסקאות, זה כמו סמים. זה כמו MD. באמת. אין לתאר את האנרגיות בכיכר. את התחושות. האופוריה המטורפת. משם נסעתי לבילינסון, לחכות למסוק. חיפשתי מקום לעמוד, ובסוף עמדתי עם עוד צלם על איזה טנדר. כשהמסוק הגיע, משב הכנפיים שלו כל כך חזק, שכמעט העיף אותנו מהטנדר. נפלנו יחד על הגג שלו. היינו צריכים להתייצב מהר, כי הכל קורה בשניות. אני מנסה להסתכל מה קורה. פתאום, לב מהחלון. אני מבינה שזה רגע היסטורי. רגע לא נורמלי. מי זאת? חולצה כחולה. זו לירי. זו לירי. הכל קורה נורא מהר, הן נכנסות לאוטו ונוסעות לבית החולים. אנחנו יורדים מהטנדר ומנסים להבין מי הצליח לתפוס. בגלל שזה דרך חלון המסוק, מי שהיה בזווית קצת לא נכונה של השמש, לא ראה ולא תפס. רק בודדים הצליחו לתפוס את התמונה הזו. ופתאום אני רואה שיש לי אותה. יש לי את הלב של לירי.
האדרנלין עולה לי בגוף, ואני מהר שולחת אותה למערכת, בידיעה שזו ה־תמונה שלי היום. היא היסטוריה, היא היסטוריה כל כך טובה. כל כך שמחתי. אין אושר כזה. כמה חלמתי לצלם חטופים חוזרים, וכמה חלמתי לרגע כזה. שעות אחר כך עוד הייתי בהיי.
שחרור אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, 8.2.2025, 11:03, נעמה גרינבאום
שחרור אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, 8.2.2025, 11:03, נעמה גרינבאום
שתי התמונות האלה, הן מכיכר החטופים — מבוקר השחרור של אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ואור לוי. כשחזרתי לרכב, הסתכלתי על השעה במצלמה. שתיהן צולמו באותה דקה. 11:03. השמחה בכיכר התחלפה בכאב גדול בשניות ספורות. האופוריה, האושר הגדול שאנחנו מכירים מהשבתות הקודמות בכיכר — לא קרה הפעם. קרה אולי לרגע קטן. מהר מאוד כל האנשים בכיכר הבינו את המציאות הכואבת. מה שהיה אולי מעט שקוף או מטעה בפעימות הקודמות, באותו יום היה ברור מתמיד. החטופים הוצגו על המסך כל כך רזים, כחושים ולבנים. בניגוד לפעימות הקודמות, כאן זה היה כל כך מול הפנים.
לאחר מכן הכיכר התרוקנה די מהר. תחושת כיבוי הייתה באוויר. שמחה מהולה בכאב גדול. בהבנה. אבל כל הרגשות והמחשבות שלי רצו. לא צריך לראות תמונות של אנשים רזים וכחושים כדי להבין מה מצב החטופים. זה לא מה שאמור לטלטל אותנו. היה לכולנו ברור שמצבם קשה גם בלי לראות כמה הם ירדו במשקל, או כפי ששדרני הטלוויזיה לא חסכו ב״משקפי השמש זה בטח כי לא ראה אור יום״ (אפשר די עם זה). לא צריך לתמלל את מה שאנחנו כבר יודעים, לא צריך עוד תמונות מזעזעות כדי להבין. צריך לסיים את זה, עכשיו.
הלוויתו של הירש גולדברג-פולין, 2.9.2024, נעמה גרינבאום
את משפחת גולדברג-פולין ליוויתי רוב השנה הזו. הם ירושלמים, ונהייתי חברה טובה של ליבי, אחותו של הירש, מההפגנות. התחברנו והיא נכנסה לי עמוק ללב. כשנודע לי שהירש נרצח, כמו נפלו השמיים. המציאות הייתה לא הגיונית, ככה זה לא היה אמור להיגמר. לא הבנתי מה קורה. איך זה קרה. זה פשוט לא הסוף. לא הגיוני. להלוויה הם ביקשו פול (פול זה כשצלם אחד מצלם עבור כל המערכות. לרוב יש פול ישראלי ופול בינלאומי — שני צלמים, מכל המערכות). הבנתי שלא אצלם את ההלוויה, וקיבלתי את זה. באותו בוקר התכתבתי עם ליבי, תכננתי להגיע גם בלי מצלמה בכל מקרה, כמובן. ופתאום היא ביקשה ממני כן לצלם. מצאתי את עצמי, בהלוויה, עם המשפחה שאני כל כך אוהבת, אני וצלמי הפול. בהלוויה שכל העולם צופה בה. כשהלב שלי עמוק שם. כשהגענו לקבר, היה כל כך צפוף וחם. בקושי היה אפשר לצלם משהו, נמחצתי ונדחקתי בין אנשים (זה היתרון היחיד בזה שאני נמוכה). באיזשהו שלב אני רואה שאני לבד, אין עוד אף צלם כאן. כולם כנראה ויתרו וניסו ללכת לצלם תמונה מלמעלה (מהקומות של הר המנוחות). לרוב אני מקבלת חוסר ביטחון ברגע כזה, אם צלמים מבוגרים ומנוסים ממני הלכו למקום אחר, כנראה הוא יותר טוב. אבל משהו אמר לי להישאר כאן. כאן הרי הקבר. כאן הכל קורה. הבנתי שלא אצליח לצלם משהו מלמעלה. נדחקתי, ידעתי שאני כאן באישור ובהזמנת המשפחה. מצאתי את עצמי בדיוק מולם. בקבר. האוויר חם ורותח, אני נוזלת כולי, אבל נחושה לתעד את הרגע הזה. הקבורה של הירש.
חיכינו לו כל כך הרבה שיחזור, הערצנו את ההורים שלו. וככה זה נגמר. בדיעבד לקח לי עוד המון זמן להשלים עם זה. עדיין לפעמים אני לא מבינה. לא מבינה איך העולם עובד.
