הסיפורים הנסתרים מאחורי העדשה

יום הזיכרון, משבע בבוקר הייתי בהר הרצל. סיימתי שם, התחלתי לנסוע הביתה, כששמעתי שמתחילות שריפות. לא הבנתי עדיין בדיוק איפה וכמה, נסעתי פשוט לכיוון אשתאול, דרך היער. כשהגעתי לאזור טל שחר, הכל מסביבי היה חסום, והבנתי שבאזור לטרון השריפה משתוללת ואין לי דרך להגיע לשם. הכל הרגיש כאוטי, אפוקליפטי. נסעתי דרך עיקוף ענק, ואז דרך השדות, שם ניווטתי דרך המפה בניסיון להגיע לאזור האסון. אחרי שעה וחצי בערך, הצלחתי, והגעתי לצומת יד לשריון. שם הייתה המון אדמה חרוכה, אבל בשלב הזה כבר לא אש. המשכתי עוד בשדות, ומצאתי חורשה, ליד המנזר, שנראתה לי מרחוק מעניינת. התקרבתי, ונגלה לפני מה שנראה לי כמו שדה טבח. המוני עצים שרק ליבם בוער. חלק קרועים, מרוסקים לשניים, מוטלים על האדמה, או עומדים דוממים. ושקט. המחזה הרגיש כאילו אני צופה בחורשה מלאת גופות, שאריות אסון. כשהתקרבתי לעצים, הייתי מהופנטת מהליבה הבוערת. ראיתי את זה בהמון דרכים, משהו שם הרגיש לי כמו בית פיות, אור חמים בתוך עץ. 

הרבה זמן רציתי להגיע לצלם בהר הבית. לא כל כך הכרתי את הפרוצדורה, אז שאלתי חברה דתיה, מתנחלת, שהרבה חברים שלה עושים את זה. היא אמרה לי ״תשמעי, קשה לי להגיד לך בידיעה שלא תטבלי לפני״. היא סיפרה לי איך עולים, זה ממש לא מסובך, אבל עבורה, כדי שתרגיש בנוח שהסבירה לי — איכשהו מצאתי את עצמי עם חברה, במקווה חרדי בשכונת קריית מנחם בירושלים. אחרי הרבה ״ברוך השם עוד השנה״ ושיחות על לימודי בלנות עם הבלנית במקום, טבלתי, ויצאנו משם.

נועם חבה נהרג ביום שישי בבוקר. בשישי בצהריים כבר התקיימה ההלוויה בהר הרצל. שישי בצהריים. הלוויות נוראיות. נכנסים לתוך השבת, אני כבר במנוחה, ופתאום הלוויה. נסעתי להר הרצל. היה ממש קר. כבר מהרגע הראשון משהו הרגיש לי שונה. הרגש נכנס לתוכי חזק. הכאב הורגש בכל חלקיק באוויר. ההורים של נועם דיברו מדהים. גם חברים שלו. כשאמא שלו עלתה לדבר, היא לא הקריאה מדף. היא הרימה את הראש ודיברה לקהל. תודה שבאתם. כולכם הכרתם את נועם. כולכם מרגישים את הכאב. ואכן, כולם הרגישו את הכאב. כשסיימה לדבר, השמיעה את השיר ״מלך העולם״, וכולם בכו. כולם. התחיל לרדת גשם. החיילים שעמדו לידי היו חצי מחוץ לסככה, ובעוד השיר מתנגן והם בוכים, מדיהם נרטבים מהגשם. והם לא זזים. כשנגמרו ההספדים וכולם הלכו לקבר, כל הצלמים כבר הלכו. יום שישי, רוצים ללכת הביתה. אני נשארתי. הרגשתי שזה חזק ממני. מולי פתאום הגיעו כל החברים של נועם, מתייפחים. בקול גדול. הרבה זמן לא שמעתי כאלה זעקות כאב. באותו רגע יש את התחושה הזו שזו חדירה לפרטיות, הדילמה הזו של צילום כאב של אחרים. הרגשתי שזה חשוב. וחזק. אבל עשיתי את זה מהר. נתתי כמה קליקים, והלכתי. ראיתי שהם הסתכלו עלי בעודם בוכים, וקצת חששתי שפגעתי במישהו.

בהפגנות חרדים, אני ממש יצור זר בנוף. אישה, עם מכנסיים, מסתובבת שם. זו הייתה הפגנה בבר אילן, אזור מאוד חרדי, הבית של ״הפלג הירושלמי״ — ארגון חרדי קיצוני. בסיטואציות כאלה, אני כבר רגילה: יריקות, שיקסע. אבל כאן הכל היה הרבה יותר אלים. ממש התגודדו סביבי וצעקו, קבוצות שלמות עמדו מעלי בגשר, כשאני על הכביש, וירקו עלי. כמעט זרקו עלי דברים. פתאום ראיתי את הסיטואציה הזו. הפרשים הגיעו סביבו, והוא היה כל כך מפוחד. כל כך לבד. זה היה מדהים. כמה אלימות הייתה באנשים האלה, ופתאום כמה חולשה. לפעמים אני חושבת שאולי הייתי קצת כמוהו. לבד בתוך התגודדות אלימה סביבי.

לשחרור של התצפיתניות, הגעתי לתל־אביב לכיכר החטופים. הרגעים האלה בעסקאות, זה כמו סמים. זה כמו MD. באמת. אין לתאר את האנרגיות בכיכר. את התחושות. האופוריה המטורפת. משם נסעתי לבילינסון, לחכות למסוק. חיפשתי מקום לעמוד, ובסוף עמדתי עם עוד צלם על איזה טנדר. כשהמסוק הגיע, משב הכנפיים שלו כל כך חזק, שכמעט העיף אותנו מהטנדר. נפלנו יחד על הגג שלו. היינו צריכים להתייצב מהר, כי הכל קורה בשניות. אני מנסה להסתכל מה קורה. פתאום, לב מהחלון. אני מבינה שזה רגע היסטורי. רגע לא נורמלי. מי זאת? חולצה כחולה. זו לירי. זו לירי. הכל קורה נורא מהר, הן נכנסות לאוטו ונוסעות לבית החולים. אנחנו יורדים מהטנדר ומנסים להבין מי הצליח לתפוס. בגלל שזה דרך חלון המסוק, מי שהיה בזווית קצת לא נכונה של השמש, לא ראה ולא תפס. רק בודדים הצליחו לתפוס את התמונה הזו. ופתאום אני רואה שיש לי אותה. יש לי את הלב של לירי.

שתי התמונות האלה, הן מכיכר החטופים — מבוקר השחרור של אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ואור לוי. כשחזרתי לרכב, הסתכלתי על השעה במצלמה. שתיהן צולמו באותה דקה. 11:03. השמחה בכיכר התחלפה בכאב גדול בשניות ספורות. האופוריה, האושר הגדול שאנחנו מכירים מהשבתות הקודמות בכיכר — לא קרה הפעם. קרה אולי לרגע קטן. מהר מאוד כל האנשים בכיכר הבינו את המציאות הכואבת. מה שהיה אולי מעט שקוף או מטעה בפעימות הקודמות, באותו יום היה ברור מתמיד. החטופים הוצגו על המסך כל כך רזים, כחושים ולבנים. בניגוד לפעימות הקודמות, כאן זה היה כל כך מול הפנים.