תסמונת המורה המעשן

אחד מתפקידיה המרכזיים של מערכת החינוך הוא הכנת הילדים הבאים בשעריה לקראת השתלבות מיטבית בחברה כבוגרים, הן מבחינת הקניית ידע ומיומנויות מתאימים, והן מבחינת חינוך וערכים. כך, בחברה דמוקרטית, אנחנו מצפים מבתי־הספר שאליהם אנחנו שולחים את ילדינו להכין אותם לקראת הגשמת ייעודם כאזרחים פעילים בעלי מודעות דמוקרטית בחברה חופשית. אך האם זה מה שקורה בפועל?

עצם קיומה של חברה דמוקרטית חופשית נשען על שני יסודות משלימים, חופש וחירות — הזכות המוקנית לכל אדם שלא להיות נתון לכפייה מצד אדם או אנשים אחרים, והיכולת לבחור מה ברצונו לעשות או לא לעשות עם החופש הזה.

בחברה דמוקרטית הן החופש והן החירות הם אוניברסליים, כלומר מוקנים באופן שוויוני לכל אדם באשר הוא אדם ללא הבדלי גיל, דת, גזע, מין, מגדר וכולי, ולכן כורח המציאות הוא ששניהם יהיו מוגבלים. החופש שלי מוגבל על ידי הזכות השווה לחופש של כל אדם אחר, וכך גם היכולת שלי לממש את חירותי לפי בחירתי מאוזנת על ידי זכותם השווה של אחרים לממש את חירותם באותה מידה. אך בעוד חופש הוא קונספט הדורש הגדרה והבנה, בעיקר של מהות המגבלות המתחייבות על חופש הפרט, הרי שלחירות יש גם אספקטים מעשיים מובהקים: היכולת לממש חירות באופן מיטבי מחייבת יכולת להגדיר יעדים ומטרות, לבצע בחירות מושכלות, להעריך סיכונים ולדעת להעריך את ההשלכות של אותן בחירות וכדי לקיים ולחזק תפיסה כזו אצל ילדים נדרש תהליך חינוכי מתאים.

המעשה החינוכי, מטבעו, מורכב הן מהקניית ידע, הבנה, ומיומנויות רלבנטיים, והן מדוגמה אישית ומתן אפשרות להתנסות מותאמת הקשר וגיל. בין שני מרכיבים אלה, השני תמיד גובר ביעילותו על הראשון.

בדיוק בנקודה הזו מתחוורת הסתירה העמוקה בין המטרה המוצהרת לכאורה — לחנך ילדים לתודעה דמוקרטית בהקשר של חופש וחירות — לבין מבנה בתי־הספר האמונים על הגשמת מטרה זו. החופש הניתן לילדים בבתי־הספר הוא מזערי, וכנגזרת מכך — היכולת שלהם להתנסות באופן משמעותי בהפעלת החירות הנובעת מהחופש, ולרכוש את המיומנויות המעשיות הנדרשות לשם כך, מוגבלת מאוד.

למצב עגום זה אחראיות מספר סיבות שלובות. ראשית, וכמו הרבה מערכות גדולות, מערכת החינוך כארגון בנויה לשרת קודם כל את עצמה, לאחר מכן את העומדים בראשה והשולטים בה, ורק לבסוף את לקוחותיה — המחייבים על פי חוק לפקוד אותה, ומשוללי בחירה גם בהקשר זה. שנית, ברוח התפיסה הקפיטליסטית־תועלתנית, מערכת החינוך התמכרה ליעדים מדידים ונוחים לכימות והערכה באמצעות מבחנים וציונים — ותודעה דמוקרטית איננה כזו.

סיבה אחרונה זו, שמטרתה יצירת אשליה של שליטה, היא בעלת המשקל הגדול ביותר כשבוחנים את מבנה בתי־הספר ודרכי ההתנהלות השוטפת שלהם. הדרישות למשטור עצמי, לאחידות מלאכותית ולצייתנות מוחלטת מחייבות שלילה מוחלטת של החופש והחירות — קודם כל של אנשי החינוך, המנהלים, והמורים, ודרכם גם של הילדים.

התוצאה של תהליך ארוך שנים של שלילה דה־פקטו של העקרונות הדמוקרטיים, לפחות בהקשר של חירויות הפרט, היא הנצחת העליונות של שאלת ה״איך״ (כפייה כוחנית של סמכות או של הכרעת הרוב) על שאלת ה״מה״ (חירויות הפרט) בעיני התלמידים. וכאשר עקרון הכרעת הרוב הופך לחזות הכל מבחינת החינוך לתודעה דמוקרטית (ולא רק שם), ודוחק את רגליהם של עקרונות מהותיים אחרים כגון חירויות הפרט, הגנה על זכויות המיעוט ועליונות החוק — יסודות הדמוקרטיה עצמה מתערערים.