חוק השבות: ביטוי לזכותו הטבעית של כל יהודי

בשנות התשעים, כחלק מעליית הגל הפוסט־ציוני באקדמיה הישראלית, התגברה הביקורת על לגיטימיות המדינה היהודית בכלל, וחוק השבות במיוחד. חוקרים כשפיר, פלד וקימרלינג טענו כי החוק הוא ביטוי לאפליה ממוסדת כלפי מיעוטים שאינם יהודיים, בראש ובראשונה הערבים אזרחי ישראל.

לדעתם — החוק מעגן פריבילגיה אתנית המבדילה בין אזרחים לפי שיוכם הלאומי, ובכך סותר את ערך השוויון — אבן יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית. אל מול חוקרים כנעמה כרמי אשר כתבו להצדקת החוק, כתבה יפעת וייס כי הניסיון להצדיק את חוק השבות מורכב אף יותר מהצדקת מדינה יהודית ודמוקרטית ״שלא לומר בלתי אפשרי״.

נעמה כרמי עצמה, בספרה חוק השבות: זכויות הגירה ומגבלותיהן ניתחה את החוק מבחינה נורמטיבית תוך שימוש במסמכים משפטיים בינלאומיים. לשיטתה, חוק השבות אינו סותר בהכרח את הנורמות הללו, שכן אמנות אלו אינן דורשות שוויון מוחלט במדיניות התאזרחות, אלא מאפשרות למדינות לקבוע קריטריונים ייחודיים בהתבסס על נסיבות היסטוריות. עם זאת, בעקבות אסא כשר, כרמי טענה כי ההעדפה הקבועה בחוק צריכה להיות תחומה בזמן — מנגנון זמני בלבד, עד להתבססות רוב יהודי מובהק במדינה. בכך היא הציבה גבול מוסרי ומוסדי לחוק, תוך קריאה לעדכונו בהמשך הדרך. כרמי לא שללה את החוק, אך הדגישה כי אין לראות בו הסדר נצחי, אלא תלוי בהקשר הדמוגרפי והחברתי המשתנה, עד ביסוס רוב יהודי יציב ובר קיימא במדינת ישראל.

במישור האמפירי, תומכי החוק מצביעים על כך שמדינות רבות בעולם מעניקות עדיפות במתן אזרחות לבני הלאום שלהן — בין אם מדובר בגרמניה עם חוק המבוסס על עקרון הדם, אירלנד, המעניקה אזרחות לצאצאי מהגרים, או ארמניה, פינלנד ופולין. על פי אלכס יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ובעקבותיהם רות גביזון, העיקרון המנחה הוא הזכות להגדרה עצמית של קבוצה לאומית במדינתה. ההעדפה האזרחית אינה בהכרח אפליה, אלא מימוש ההגדרה העצמית. הם ראו את חוק השבות בהקשר זה, כמשתלב עם נורמות בינלאומיות מקובלות כמו במדינות אלו, גם אם ייחודי בעוצמתו. באמנת גביזון־מדן הוצע כי העולים יקבלו אזרחות רק אחר תקופת זמן (3—5 שנים), הצהרת נאמנות, שליטה בעברית, מורשת ישראל, המדינה ומוסדותיה.

נעמה כרמי בספרה הביאה בנספחים נורמות בינלאומיות, עמן התמודדה וביקשה להצדיק את חוק השבות שלנו: ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, ואמנה בינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית. אך היא התעלמה מהמסמך הבינלאומי היסודי בלגיטימיות מדינת ישראל: כתב המנדט של חבר הלאומים על פלסטינה. המנדט הצהיר את עקרון היסוד: ״נתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו.״ ובמסמך הבינלאומי נדרש שלטון המנדט בסעיף 7 לקבוע חוק התאזרחות אשר ינוסח ״בכוונה להקל על רכישת האזרחות הפלשתינית על ידי היהודים״. כלומר, הנורמה הבינלאומית איננה רק מאפשרת, אלא מחייבת העדפת יהודים העולים ארצה בקבלת אזרחות.

על כן יש לפסול לחלוטין את הצעתם של אסא כשר ונעמה כרמי, להגביל זכות היהודים לעלות ארצה בעתיד. אם שרדה זכותו של העם היהודי אשר גורש מארצו בכוח הזרוע כמעט אלפיים שנה עוד טרם הקמת המדינה, אין למדינה כל זכות לפגוע בחלום הדורות. אל מול אמנת גביזון אשר הציעה לדרוש מיהודים העולים ארצה להתערות במדינה טרם קבלת האזרחות, יש להציב כיוון הפוך. חיזוק השפעתם של יהודי התפוצות בשותפות ובקביעת מדיניות המדינה היהודית.

חוק השבות איננו שייך רק ללאום, אלא לכל יהודי ויהודי. החוק איננו יוצר את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה, אלא מבטא אותו. חשוב להתבונן בביקורת ההפוכה של איש מפ״ם, ח״כ ישראל בר יהודה, על המגבלות הקיימות בחוק לעלייה, במקרה של סכנה לבריאות הציבור, ביטחון המדינה או פושעים פליליים. בר יהודה טען כי אסור לתת לשר הפנים לשפוט. יהודי אשר לא ניתן לו לעלות ארצה, ״האין זה גרוע מפסק דין מוות?". חוק השבות הוא הביטוי הנמרץ ביותר להגשמת החזון הציוני. העולם כולו היונק מספר הספרים הנצחי הכיר בו בכתב המנדט. חירות היסוד של כל יהודי לעלות ארצה איננה יכולה להיות מוגבלת, ואת מקומם של יהודי התפוצות במדינת ישראל צריך להרחיב ולא לצמצם. למען העם היהודי, החזון הציוני, וכל יושבי הארץ, יהודים כמוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ׳רקסים.