תנועה בהעדר חופש התנועה

יש ימים שאני רוצה ללכת לסופר. זה נשמע טריוויאלי — אבל האם חשבתם פעם שאין איפה לשבת בסופר? אני כן. אין כיסאות, אין ספסלים. אני משלים עם זה, נאנח, ומתיישב על המקפיא של הקפואים. הקור חודר דרך הבגדים, התחת קופא, אבל לפחות אני נח רגע לפני שאני ממשיך.

יש ימים שאני רוצה ללכת לפגישה או סתם לשבת עם חבר לקפה. אני יוצא מהבית, מגיע ליעד, ומתחיל לחפש חניה. הבעיה היא שלא תמיד יש. כלומר, לא שאין חניות נכים — יש, אבל לא מספיק. ואלו שיש — תפוסות, לרוב על ידי אנשים עם תג נכה של מישהו אחר.

״מה הבעיה? אני לא חונה בחניית נכים, אני עומד על אדום־לבן עם התג של אבא שלי — כדי שלא אקבל דו״ח״. זה אומר שאני יכול להסתובב חצי שעה או שעה, לנסות עוד רחוב, ועוד אחד ואז פשוט לוותר ולחזור הביתה. חופש הוא לדעת שיש לך לאן ללכת אבל אם אני יודע מראש שאין לי איפה לחנות, מה הטעם לנסות?

כשבחנתי אפשרויות ללימודים אקדמיים, גיליתי שהתשובה לשאלה ״האם המקום נגיש?״ היא אף פעם לא חד משמעית. יש מקומות עם תקנות, אבל לא בהכרח עם פתרונות. היו אוניברסיטאות שלא ידעו להגיד לי אם הכיתות שבהן יהיו לי הרצאות ידרשו ממני לעלות מדרגות, או אם אידרש לעבור מקצה אחד של האוניברסיטה לקצה השני בהפסקה קצרה של 15 דקות, או אם יהיה מי שיעזור לי במקרה שאצטרך התאמות מעבר לסטנדרט — למשל, כניסה עם המכונית לתוך האוניברסיטה. רייכמן הייתה היחידה שידעה לתת לי תשובות ברורות. זה לא שהיא הייתה הבחירה הראשונה שלי — היא הייתה פשוט האפשרות היחידה שהייתה בה ודאות ביחס לנכות.

לפעמים החסם הוא לא מדרכה לא מונגשת, לא חניה תפוסה ולא סופר בלי מקומות ישיבה. לפעמים החסם הוא מסר סמוי — או במקרה שלי, די מפורש. למשל, כשהגעתי לבית המשפט כדי לערער על דו״ח חניה, ומצאתי את עצמי לא רק מול מערכת הצדק — אלא מול מציאות שבה מראש ברור מה המסלול שכדאי לי לבחור. השופטת לא ניסתה להסתיר את זה, היא ניסחה את זה בצורה הכי ישירה שיש.

וזה העניין. על פניו, יש לי חופש בחירה וחופש תנועה. אני יכול ללמוד בכל מקום. אני יכול לנסוע לכל עיר. אני יכול לעשות קניות בכל סופר. על הנייר, אני חופשי כמו כולם. אבל בפועל, החופש הזה הוא תיאוריה יפה שלא מחזיקה מעמד מול המציאות. מול המדרכה הלא מונגשת, מול חניית הנכים התפוסה, מול הסופר שאין בו מקומות ישיבה, מול מערכת ההשכלה שלא יודעת לתת מענה אמיתי ומקיף לסטודנט נכה. אף אחד לא מונע ממני לצאת מהבית, אבל יש מספיק חסמים בדרך כדי לגרום לי לשקול אם זה בכלל שווה את זה. החופש קיים, אבל היכולת לממש אותו — כמעט ולא. אז בפועל, אני לא באמת חופשי, יש לי המון אפשרויות שאני יכול לבחור מהן, אבל מעט מאוד שניתן גם למשש.