אשליית החופש למשול

בעמדות האלה, ודומות להן, אחזו חלקים במחאה נגד הרפורמה המשפטית, ויש מי שאוחזים בהן עד היום. אלו עמדות שחוזרות על עצמן, ובצדק — כי בישראל יש חופש ביטוי. אבל כשבאים לעסוק באשליית החופש בישראל ואשליית החופש למשול — ובמיוחד אשליית החופש של הימין למשול — צריך קודם לדון בסוגייה אחרת לגמרי: אשליית החופש לחשוב.

כך גם היה עם העיתון ״ישראל היום״. במשך שנים התנהל מאבק בדרישה לסגור אותו, בטענה שהוא משרת את הימין ואת נתניהו. השיא הגיע בצורת ״חוק ישראל היום״, כאשר נבחרי ציבור פעלו לסגירת כלי תקשורת ישראלי רק בשל עמדותיו. כעת, כשעמדותיו של העיתון השתנו והן קרובות יותר למחנה הפוליטי היריב, פתאום אף אחד כבר לא פועל לסגור אותו, ולאף אחד לא מפריע למשל שהוא נוקט בעמדות כמו התנגדות לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. והנה, רק לא מזמן פורסמה בשער העיתון הכותרת ״אסור לטלטל את הספינה״ בתגובה להצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. המעגל הושלם: העיתון לא נסגר — אבל מחשבתו השתנתה, והוא כבר לא בימין.

דוגמה נוספת היא פורום ״קהלת״. לא מדובר בתנועת ״כ״ך״, בארגון ״להבה״ — הלגיטימי לגמרי — של בנצי גופשטיין או ב״לה פמיליה״, אלא בגוף מחקרי בעל עמדות שמרניות שמקדמות ליברליזם. כן, כן — רבים מסרבים להבין זאת, אבל דווקא שמרנות היא הדרך לליברליזם. ב״קהלת״ דוגלים בכמה שפחות התערבות של המדינה בחיי הפרט, ובהיצע גבוה יותר בכל הקשור לחינוך, לרווחה ולכלכלה — כך שלאזרח הפשוט תהיה לפחות אפשרות הבחירה. גם בתחום המשפט שואף הפורום לערכים דומים, ומכיוון שהוא מזוהה עם התשתית הרעיונית של הרפורמה המשפטית הוא הפך למטרה עבור מתנגדי הרפורמה, שמיררו את חייהם של עובדיו, רדפו את תורמיו ואת בני משפחותיהם וגרמו לפיטורים ולפגיעה בפרנסה של רבים מאנשי הפורום.

ובמעבר הזה של הימין מעולם המחשבה לעולם המעשה נמצא הקושי, ולעתים גם האתגר הבלתי ניתן לפיצוח. כשמסתכלים על הקשיים שמערימים על דמויות וארגונים בימין, אפשר להבין את החופש למשול, או יותר נכון — את אשליית החופש למשול. כי באופן זהה לדרך שבה סגרו את תחנת הרדיו של ערוץ 7, או לדרך שבה אילפו את ״ישראל היום״ ונלחמו בקהלת (ואלו רק דוגמאות אחדות), כך נלחמים בנבחרי הציבור של הימין — שנבחר על ידי מרבית הציבור כנציגיו.

זה נכון לרפורמה המשפטית, זה נכון למתווה להוצאת הגז מהמדינה, וזה נכון ביחס למינויים שהימין עושה — שלא פעם עוברים תהליך אילוף כדי לקדם מדיניות אחרת (ע״ע רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט, גלי בהרב־מיארה, ועוד).

לכן, אם מדברים באופן הגון ולא פופוליסטי על חופש בישראל, יש מסקנה מתבקשת אחת: לא רק שלימין אין חופש למשול, גם אין לו אפילו את החופש להוציא לפועל מחשבות ורעיונות. או אם לשאול ביטוי שנשחק עד כלות על ידי השמאל המתקרבן שלא בצדק: היחס לשאיפות השלטון של הימין מזכיר משטרים אפלים, שהקשר ביניהם לבין חופש לא קיים.