אשליית העם החופשי בארצו
גילי עזגד
2 דק׳ קריאה
הכלוב הגיאוגרפי, הפוליטי והתודעתי של ישראל
ישראל היא אי, וגבולותיה לא רק סגורים —
הם גם מסוכנים ומשובצים בטראומות מהעבר וחרדות מהעתיד. רק ביום שבו נוכל לחצות את הגבול הפיזי בלי לחשוש נוכל להתחיל לדבר על חופש תודעתי. עם חופשי בארצנו — האמנם? האם עם, חופשי ככל שיהיה בארצו, נהנה באמת מחופש בעודו סגור ומסוגר בגדרות וחומות?
כלכלת ישראל מכונה לא אחת ״כלכלת אי״, לא משום שהיא מוקפת ים אלא משום שהיא מנותקת מהמרחב הסובב אותה. הסחר עם שכנינו כמעט ואינו מתקיים, מה שמייקר את היבוא, את המחיה — ואת תחושת הבידוד. והתחושה הזו רחבה הרבה יותר מהכיס: היא שוכנת עמוק בתודעה של כל ישראלי.
במובן הגיאוגרפי, ישראל היא נקודה אסטרטגית בכדור הארץ המחברת את אירופה אסיה ואפריקה. אבל במובן הגיאופוליטי היא ההיפך המוחלט. באירופה אתה יכול להיכנס למכונית ולנסוע 5,500 ק״מ מליסבון שבפורטוגל עד לצפון נורבגיה, ובדרך לעבור ב־27 מדינות ״אמנת שנגן״ מבלי לעבור ביקורת גבולות אחת. בישראל, לעומת זאת, אחרי שעות בודדות של נסיעה, במקרה הטוב תעבור ביקורת גבולות — ובמקרה הפחות טוב תהיה בסכנת חיים. כדי ליהנות מחופש תנועה מישראל ואליה, צריך להגיע לשדה התעופה ולעלות על מטוס — רכבת, מכונית או אופניים אינן בסל האפשרויות, וכלי שיט הם לא אמצעי תחבורה נגיש או פרקטי.
הגבולות של ישראל לא רק סגורים — הם גם משובצים בטראומות מהעבר וחרדות מהעתיד. אפילו מדינות שאיתן יש לישראל הסכם שלום, ירדן ומצרים, הן לא באמת ידידותיות כמו מדינות באירופה, שם תושבים משני צדי הגבול מנהלים קשרים עסקיים, תרבותיים ורומנטיים זה עם זה. כ־1,500 תושבי עקבה חוצים אמנם את הגבול מדי יום לעבודה באילת, אבל ישראלים לא יעשו ההיפך.
[+]
חופש
—
יכולת של אדם או קבוצה לפעול, לחשוב או להתנהל ללא מגבלות חיצוניות
"
בדמיון המופרע שלי אני מדמייןצוות הפקה מתל־אביב שנוסע בוואן לצלםהפקת אופנהלמותג ישראלי בביירות אובפירמידות בגיזה, ואפילו משתף פעולה עם מותג מקומי. או אפילו יותר מזה: פסטיבל מוזיקה מזרחית בנגב שכולל אמנים וקהל מלבנון, מצרים וסוריה. ״פרימוורה סאונד״ במזרח־התיכון"
הגבולות שלנו אינם קווים דמיוניים על מפה — הם קווים ויזואליים, מוקפים גדרות תיל, מצלמות ונוכחות צבאית. ואם זה לא מספיק, אז השמיים הפתוחים שמאפשרים לנו להגיע ולחזור אל כל נקודה בכדור הארץ — הם גם אלו שמביאים עלינו טילים, כטב״מים ואזעקות. אני מגיע מעולם הפרסום, ובדמיון המופרע שלי אני מדמיין צוות הפקה מתל־אביב שנוסע בוואן לצלם הפקת אופנה למותג ישראלי בביירות או בפירמידות בגיזה, ואפילו משתף פעולה עם מותג מקומי. או אפילו יותר מזה: פסטיבל מוזיקה מזרחית בנגב שכולל אמנים וקהל מלבנון, מצרים וסוריה. ״פרימוורה סאונד״ במזרח־התיכון — חאפלה ים תיכונית, המונית, ערבית וישראלית. דמיינו את עומר אדם מרקיד 200 אלף איש שחוגגים את החיים ללא גבולות וללא קשר למוצאם — כי עם חופשי בארצו הוא גם כזה שיודע לארח את האחר ולאפשר לו תחושת בית, גם אם היא זמנית.
הפירמידות בגיזה, הצד הצפוני של הפירמידה הגדולה, מקור: Picryl / Public Domain
"ישראל היא אי.
שלום ככל הנראה לא יהיה בקרוב,ונותר לנו רק להילחם על מה שנותר במסגרת גבולותינו ולהגדיר אותו כחופש.התוצאה היאהגאוותנות הישראלית סביב פלאי הטבעשנמצאים פה, מעיןפיצוי תודעתי על היותנואי גיאופוליטי מסוגר"
זה נשמע הזוי לאוזניים ישראליות, כי השלמנו עם זה שאין פה חופש אמיתי כמו זה שבאירופה או בארה״ב, והשלמנו עם גורלנו להיות כלואים. ב־2025 קל לנו יותר לדמיין מכוניות אוטונומיות ורובוטים מאשר חיבור בין בני אדם שונים במזרח־התיכון. הקושי בדמיון המודרך של פסטיבל ענק בנגב או הפקת אופנה ישראלית במצרים הם שיקוף למסגור התודעתי שאנו נמצאים בו. ישראל היא אי. שלום ככל הנראה לא יהיה בקרוב, ונותר לנו רק להילחם על מה שנותר במסגרת גבולותינו ולהגדיר אותו כחופש. התוצאה היא הגאוותנות הישראלית סביב פלאי הטבע שנמצאים פה, מעין פיצוי תודעתי על היותנו אי גיאופוליטי מסוגר. אנחנו מחבקים את הנופים המקומיים, את החופים ואת פלאי הטבע שלנו, כדי להדחיק את היעדר הנגישות לעולם שמסביב. זו אולי התובנה הקשה מכולן: לא מדובר רק במצור גיאוגרפי או פוליטי מדובר בכלוב תודעתי. להיות עם חופשי בארצנו? רק ביום שבו נוכל לחצות גבולות בלי לחשוש נדע אם זה בכלל אפשרי.
