אשליית החופש הכלכלי

אנו חיים באקלים תרבותי שבו ערכי יסוד של הנאורות, כמו ״אוטונומיה אישית״, ״חירות״ ו״חופש״ מרוקנים ממשמעותם המקורית על־ידי האידיאולוגיה הניאו־ליברלית — שמקדמת בשמם תפיסות חברתיות וכלכליות דורסניות המסירות כל אחריות ציבורית לגורלו של היחיד, בתמיכה ובעידוד של מקבלי ההחלטות בדרגים הפוליטיים הגבוהים והאליטות הכלכליות.

בין אם מתוך אמונה עמוקה או מתוך בורות, האוחזים באידיאולוגיה זו מציירים בעיני רוחם את היחיד כמי שיש בידו חופש פעולה שאינו תחום במגבלות פנימיות או חיצוניות המונעות ממנו לפעול ולממש את עצמו על פי בחירתו

למעשה, מדובר במעין גרסה עדכנית ומשוכללת של האדריכל הווארד רורק, גיבור הרומן ״כמעיין המתגבר״ מאת איין רנד, שאת חירותו מבקשים להצר בשם ערכי השוויון. תפיסה זו תובעת לראות ביחיד ״הומו־אקונומיקוס״ — הוא ״האדם הכלכלי״, ישות אוטונומית, כלכלית, רציונלית ומחושבת, המנהלת את חייה על פי שיקולי עלות-תועלת. מכך נגזרת גם מסקנה בלתי נמנעת: ליחיד יש אחריות בלעדית ומלאה על חייו.

אחת מנקודות ציון הרבות של תפיסה זו מקבלת ביטוי מזוקק ושיטתי ב״אנרכיה, מדינה ואוטופיה״, ספרו של הפילוסוף רוברט נוזיק מ־1973. נוזיק מניח נקודת אפס שבה כל אחד מהחברים בהתקהלות אנושית היפותטית מקבל סכום כסף שווה שבו הוא יכול לעשות ככל שעולה ברוחו — החל מניהול אורח חיים בזבזני ועד שימוש מושכל בכסף במטרה לקדם רווחה כלכלית.

בהינתן שלא קיימים מחסומים בלתי לגיטימיים, כמו אפליה על רקע כזה או אחר, ניתן להניח שכעבור כמה שנים אלה שבחרו באורח חיים בזבזני נותרו מחוסרי כל, ואילו אלה שהשכילו לעשות בכסף שימוש מיטבי הגדילו את עושרם באופן ניכר — ובמקרה כזה, לפי נוזיק, אין הצדקה לחלוקה מחודשת של משאבים, שמטרתה להעביר ולו חלק מזערי מההון מהעשירים לעניים. כל ניסיון לעשות זאת, לפי נוזיק, הוא פגיעה באוטונומיה האישית.

כפי שניתן לצפות, רבים מאלה שהשכילו לעשות שימוש מיטבי ביכולותיהם ולתרגמן למשאבים כלכליים, הקימו משפחות, הביאו ילדים לעולם והרעיפו עליהם יתרונות שונים: בית חם, משפחה תומכת, תזונה ראויה, הזדמנויות חינוכיות גבוהות ומגורים בסמוך למרכזי ידע ותרבות. לעומת זאת, רבים מילדיהם של אלה שבחרו באורח חיים בזבזני נעדרו רבים מיתרונות אלה. אפשר שנוסיף על ילדים אלה גם את ילדיהם של הורים אחרים, שכן ניהלו את כספם בצורה אחראית — אך למרות מאמציהם, המזל לא האיר להם פנים. וכך חולפות השנים, ועם חילופי הדורות הפער בין הראשונים לאחרונים הולך וגדל, הולך ומשתרש — ואיתו גם מצטמצמות האפשרויות העומדות בפני האחרונים. 

כמובן, יהיו כאלה שלמרות עמדות הפתיחה החלשות שלהם יצליחו לממש את עצמם ולרשום הישגים יוצאי דופן. גם עתה, במציאות גדושה במחסומים בלתי־לגיטימיים, ישנם רבים שמצליחים, נגד כל הסיכויים, להגיע להישגים כבירים בכל תחומי החיים. אך הם עדיין היוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל — משום שלתנאי הרקע החברתיים תפקיד מכריע בקביעת סיכויי החיים של האדם.

כך מגיעים למושג החופש וזיקתו לערך של שוויון הזדמנויות. רק כסיל לא יבחין שהדינמיקה המאפיינת את המציאות ההיפותטית שמצייר נוזיק יוצרת פערים ניכרים בחופש העומד לרשותם של יחידים בחברה. כלומר, גם אם נניח שקיימת עמדת פתיחה שווה לכולם, ההזדמנויות של חלק (הולך וקטן) מבני הדורות הבאים הולכות ומתעצמות, ואילו ההזדמנויות של חלק אחר (הולך וגדל) הולכות ומצטמצמות. לעומת זאת, ההיגיון המוסרי הניצב בבסיס הערך של שוויון הזדמנויות נועד לתת מענה לפער בהזדמנויות, ותובע להשוות עד כמה שניתן את עמדות הפתיחה.

לזכותו של נוזיק, הוא לא ערער על הקביעה שהדינמיקה המאפיינת את המציאות המדומיינת שהוא מתאר יוצרת פערים בדרגות החופש בין אדם אחד לרעהו. כלומר, הוא יסכים מן הסתם שקיימת זיקה בין מידת החופש העומדת בפני היחיד לבין ההזדמנויות העומדות בפניו למימוש עצמי ולניעות חברתית, אך גם אז הוא יאמר שאין הצדקה לחלוקה מחודשת של משאבים כדי להבטיח את הזיקה הזו הלכה למעשה. לפי נוזיק, כל עוד לא מדובר במחסומים בלתי־לגיטימיים שמונעים שוויון הזדמנויות, אין מקום לייצר מערכות מס, לדוגמה, שנוטלות חלק מהונם של האמידים ומעבירות אותו למעוטי היכולת. מבחינתו, תקף העיקרון שלפיו אם אבות ואימהות אכלו בוסר, אז יש להשלים עם כך ששיני ילדיהם תקהינה. מה עומד מאחורי תפיסה זו? הטענה היא שכל ניסיון לגשר על פערים חברתיים וכלכליים באמצעות חלוקה מחודשת של ההון, כלומר באמצעות מערכת המס, פוגע באוטונומיה של אלה שהשכילו לעשות שימוש מיטבי במשאבים שעמדו לרשותם, בכישרונם ובמאמציהם, וכך הגדילו את ממונם.

אלא שתפיסת עולם זו, שנוזיק מייצג, לוקה בשני כשלים מהותיים. ראשית, הכשל המהותי. כל אלה שאינם מבחינים בקשר שבין אפשרות קיומה של אוטונומיה אישית לבין יצירת שוויון בעמדות הפתיחה של כלל היחידים בחברה, לוקים בעצלות אינטלקטואלית ואף בעיוורון מוסרי.

ושנית, הכשל המעשי. המציאות שבה אנו חיים ופועלים אינה מאפשרת זיהוי מדויק של יכולות מולדות שבגינן עולה בידו של האדם לנצלן כדי לממש את עצמו או לקדם את רווחתו האישית. כלומר — יכולות מולדות ויכולות נרכשות מהוות בליל סבוך ומורכב שאינו מאפשר פרימה של אלה מאלה. זאת ועוד, הפערים החברתיים הקיימים הם תוצאה, פעמים רבות, של מחסומים בלתי־לגיטימיים המעניקים הזדמנויות ייחודיות למעטים ומצמצמים את ההזדמנויות של רבים. כלומר — הפער בעמדות הפתיחה של רבים בחברה הוא פועל יוצא של אי צדק מבני.

לכן רק אלה המבקשים לתת מענה לאי־צדק ולהבטיח עמדות פתיחה שוות לכול מאמצים באמת את החופש של היחיד כערך מרכזי בהשקפת עולמם, ערך שאותו יש להבטיח לכל.