אשליית החופש להיות אזרח
גיורא איילנד
2.5 דק׳ קריאה
מה קורה כשהאמנה החברתית נשברת?
בזמן מלחמה שנתפסת כמשרתת אינטרס פוליטי ולא את טובת הציבור, נשאלת השאלה מהו הרגע שבו הדמוקרטיה הישראלית והאמונה בנבחרי הציבור החלו להתערער.
״עד המאה ה־17 לא נשאלה הלכה למעשה השאלה
מדוע יש לשלטון סמכות ״להחליט עלינו״״
שלום רוזנפלד, העורך המיתולוגי של "מעריב", כתב פעם את הטיעון המעגלי הבא: אין טעם לחיים בלי חירות, אין חרות בלי דמוקרטיה, אין דמוקרטיה בלי בחירות, אין בחירות בלי מפלגות, אין מפלגות בלי עסקנים — והמסקנה היא שאין טעם לחיים בלי עסקנים. ואכן, אין טעם לחיים בלי חירות, אלא שחירות אמיתית לא תלויה בפורמאליות של הדמוקרטיה אלא במהות שלה.
עד המאה ה־17 לא נשאלה הלכה למעשה השאלה מדוע יש לשלטון סמכות "להחליט עלינו". השליט היה מלך שהומלך ושלט בחסות האל, ובתור מי שפועל בסמכות האל לא היו שום מגבלות על סמכויותיו האבסולוטיות. הנאורות, שדגלה בהעברת הכוח מהאלוהים (הכנסייה) לאדם, הייתה צריכה לנסח מחדש את מקור הסמכות של השלטון. התשובה, כפי שניתנה על ידי הוגי דעות רבים במאות ה־17, ה־18 וה־19 — כמו ג'ון לוק, ז'אן ז'ק רוסו, מונטסקייה ועמנואל קאנט — הייתה חדה וברורה: בין העם לשלטון ישנה ״אמנה חברתית. האמנה החברתית היא הסכמה בלתי כתובה, אך היא נקודת המוצא ההכרחית לקיום דמוקרטיה, ולפיה אמורים האזרחים לוותר על חלק מהחופש הטבעי שלהם ולהסמיך את השלטון להגביל אותם בחוקים שהוא מחוקק. כמו כן, נדרשים האזרחים לתת לשלטון חלק משמעותי מהכסף שהרוויחו בצורת מיסים, ואף להסכים כי לשלטון יש סמכות לשלוח אותם להילחם ולהיהרג. בתמורה אמור השלטון — הרשות המבצעת והרשות המחוקקת — להיות מחויב רק לדבר אחד: לנצל את כוחו כדי לפעול לטובת המדינה ואזרחיה.
מטבע הדברים יכולים להיות חילוקי דעות לגיטימיים בנוגע למהות טובת המדינה. ישנה מפלגה שתתמוך בהעלאת מיסים ומפלגה אחרת שתתמוך בהורדת מיסים. יהיו שליטים שיתמכו בכריתת שלום עם מדינה מסוימת ויהיו שליטים באותה מדינה שיתנגדו לכך, ואף ירצו לצאת למלחמה נגד מדינה אחרת. כל עוד המניע של אנשי השלטון השונים הוא טובת המדינה, כפי שהם רואים אותה, אזי חילוקי הדעות הם לגיטימיים ואפילו רצויים.
הבעיה מתחילה ברגע שגורמי שלטון מפסיקים במודע — ואף בגאווה — לפעול לפי עיקרון יסוד זה. בנקודה זו הדמוקרטיה מתחילה להתערער. לפני כשנתיים, עוד בטרם פרצה המלחמה, נשאלתי בפאנל מסוים מהו האירוע הראשון שגרם לי להבין שיש איום על יציבות הדמוקרטיה הישראלית. עניתי אז שזה קרה כשנה קודם לכן, באמצע 2022, במהלך כהונתה של ממשלת ״השינוי״ בהובלת נפתלי בנט ויאיר לפיד — כאשר מפלגת הליכוד, בשבתה באופוזיציה, קיבלה החלטה אסטרטגית להצביע, בכנסת נגד כל חוק שמביאה הממשלה, אפילו אם מדובר בחוק שנחשב בעיניהם לראוי. כך, למשל, הצביעו חברי הכנסת של הליכוד נגד חוקים כמו חוק ״מדים ללימודים״ שהיה אמור לסייע לחיילים משוחררים, חוק אחר שנועד לאפשר הקלות בוויזה לארה"ב, ואפילו חוק "לאומי" שקבע איסור מתן אזרחות לפלסטינים שמתחתנים עם ערבים ישראלים. מירי רגב אמרה אז בגאווה: ״החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן — אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים״.
״הכוח, הסמכות והשכר שניתנים להם נועדו עבור דבר אחד: פעילות לטובת אזרחי המדינה״
אם רגב וחבריה היו מסוגלים להודיע בגאווה שהם פועלים ביודעין נגד טובת המדינה ואזרחיה, עולה השאלה: באיזה סמכות הם מחליטים עלינו? הכוח, הסמכות והשכר שניתנים להם נועדו עבור דבר אחד: פעילות לטובת אזרחי המדינה. אם הדבר לא מתקיים, אז נשברה אבן היסוד של הדמוקרטיה, היא האמנה החברתית. וכשהיא נשברת — קל להידרדר מהר מדמוקרטיה לשלטון מסוג אחר.
ובימים אלו, כשהשלטון מוכיח במעשיו ובהצהרותיו כי מותר לו לפעול בניגוד לטובת האומה — אין פלא שגם הלחימה בעזה נתפסת כהחלטה שמשרתת אינטרס פוליטי ולא אינטרס לאומי.
