דברים שקשורים לישראל ועזה, סיפורים אישיים, עמדה פוליטית, פוסטים פמיניסטים.
@Shirikatz
אני צלמת - טיילתי במזרח לפני שפרצה המלחמה ונורא רציתי לפרסם תמונות יפות שצילמתי שם אך מאז פרוץ המלחמה אני תמיד מרגישה שזה לא בסדר ויגרור הרבה שנאה כלפי.
@Noaevenezra
פוסט תמיכה בשחרור החטופים. הייתי בחילופי סטודנטים בחול וחששתי שסטודנטים שם יתקפו אותי.
@Roe_shvartz2
כל פעם שאני בא להעלות פוסט שלא קשור למצב בארץ, אני מוצא את עצמי מתחרט ומוחק. זה מרגיש לא בסדר ביחס למה שקורה מסביב.
@Ekkarc
רציתי לכתוב פוסט שקשור לקהילת הלהט״ב.
@ellarc___
להט"ב
@emmysilvera
רציתי להעלות סטורי יומולדת לחברה פלסטינאית, אבל פחדתי שייתקפו
@roni_davidi13
פוסט תמיכה בשחרור החטופים. הייתי בחילופי סטודנטים בחול וחששתי שהם יתקפו
@tasha_adamsky
דעה בעד ישראל במלחמה בגלל שרוב החברים שלי בינלאומיים ולא ידעתי איך יגיבו
@levinorli
הפוסט היה בעניין החטופים - מה המחיר שהמדינה צריכה לשלם כדי להחזירם?
@tomerlevin96
פוסט בנושא מעמדו של שוטר במדינת ישראל
@noaevenzra
פוסט פרו ישראלי, מחשש שאקבל תגובות פרו פלסטניות
שאלון
האם פעם עצרת מלפרסם פוסט?
הצנזורה הצבאית והגנתה על תרבות השקר
אלכס ליבק
על התפקיד שמילאה הצנזורה הצבאית בהגנה על עברייני השב"כ בפרשת קו 300
ב־12 באפריל, 1984 יצא אוטובוס קו 300 של אגד מתל־אביב לאשקלון. במהלך הנסיעה נחטף אוטובוס על ידי ארבעה פלסטינים בו היו 41 נוסעים. בהוראת החוטפים הפלסטינים, המשיך הנהג לנסוע לכיוון אזור רצועת עזה. האוטובוס הגיע לצומת דיר אל בלח בדרום הרצועה ושם שוחררו החטופים, למעט נוסעת שנהרגה בשוגג.
שני פלסטינים מתוך הארבעה נהרגו בהסתערות כוחות הביטחון על האוטובוס. בשעות הבוקר שאחרי פרסם דובר צה״ל ידיעה בה נאמר שארבעת המחבלים נהרגו בפעולת חילוץ החטופים. למזלם הרע של אנשי השב"כ, שלושה צלמים צילמו את שני החוטפים בעודם בחיים זמן קצר לפני מותם. ענת סרגוסטי, שתצלומה בשער של ״העולם הזה״ היה הראשון שפורסם כשבועיים אחרי התקרית. שמוליק רחמני מ״מעריב״ היה הצלם השני ואני הייתי הצלם השלישי. בעוד שהתמונה של סרגוסטי הייתה לא ברורה, ולא זכתה להד נרחב, הייתה תמונתו של רחמני חדה וברורה. כזאת הייתה גם התמונה שאני צילמתי.
מה שקרה בפועל היה כך: שני פלסטינים הורדו מהאוטובוס בעודם בחיים. זמן קצר לאחר מכן הם הוצאו להורג בלא משפט, על פי פקודתו של אברהם שלום, מי שהיה אז ראש השב"כ. ביצוע הפקודה נעשה בדרך ״ברוטלית במיוחד״, כפי שהודה כעבור שנים, אהוד יתום, אחד הרוצחים, ראש אגף המבצעים בשב״כ, בשידור ברדיו לא מצונזר.
מדוע לא פורסמו התמונות למחרת היום? בפקודת העיתונות אשר נחקקה בשנת 1933 על ידי השלטון המנדטורי בארץ ישראל נאמר כי ״הצנזור רשאי לאסור בצו, בדרך כלל או במיוחד, לפרסם חומר שפרסומו עלול היה לפגוע בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או הסדר הציבורי״. את הצילומים פסלה הצנזורה בטענה שפרסומם יכול להזיק לביטחון המדינה. התמונה ב״חדשות״ פורסמה רק כחודש אחרי פרסום תמונתה של סרגוסטי ב״עולם הזה״.
לאמיתו של דבר לא פעלה הצנזורה כדי להגן על ביטחון המדינה כמתחייב מפקודת העיתונות. חששו הגדול של השלטון היה חשיפת תרבות השקר שעל פיה פעל שב"כ שנים ארוכות. לאחר שיחה של הצנזור הראשי תא"ל יצחק שני עם ״ועדת העורכים״ שאיגדה את כל עורכי כל העיתונים (למעט ״חדשות״) הסכימו עורכי ״ידיעות״ ו״מעריב״ שלא לפרסם דבר הנוגע לפרשה.
הם ידעו על הקמת ועדת חקירה שבדקה את הנושא ובידיהם היה גם צילום שהעיד על האופן בו עבר השב"כ על חוקי המדינה – אבל הם העדיפו לשתוק. למה? מתוך הגנה כביכול על קודש הקודשים של ביטחון הפנים. רחיצת ידיים הדדית בין השלטון לתקשורת הייתה מקובלת אז. ״חדשות״, שהיה שחקן חדש ונשכני בזירה ועורכיו לא היו חברים ב״וועדת העורכים״, החליט לפרסם את דבר הקמת וועדת החקירה. הצנזור הצבאי העניש אותו והוא נסגר לארבעה ימים בצו אשר זו לשונו:
"תקנון ההגנה (שעת חרום) 1945 צו בענין איסור הדפסה. בתוקף סמכותי ע"פ תקנה 100 (1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 (להלן התקנות), אני מצוה בזאת לאמור: הואיל ומכונות הדפוס של העתון "חדשות" המצויות בדפוס גרפופרינט בע"מ בחולון שמשו להדפסת ידיעה ביום 27 באפריל 1984, תחת הכותרת 'פרשת האוטובוס החטוף: הוקמה ועדת חקירה לבדוק איך נהרגו המחבלים' (להלן הידיעה). והואיל והידיעה פורסמה בניגוד לתקנות 87 ו־97 לתקנות אני אוסר עליכם ועל כל אדם להפעיל את הדפוס לשם הדפסת העתון "חדשות" בשם זה או בשם אחר. וכל זאת מעת חתימתי על צו זה ועד יום ד' 2 במאי 1984 שעה 1800."
יצחק שני, תא"ל הצנזור הראשי לעתונות ותקשורת.
כעבור שנים, סיפר משה ארנס, מי שהיה אז שר הביטחון, לעמוס שוקן, המו"ל של ״חדשות״ שהעונש שהוטל על העיתון נבע מ״מניעים אישיים״. החשיפה של ״חדשות״ העלתה את חמתם של עורכי ״מעריב״ ו״ידיעות״ שהתקשרו לראש הממשלה יצחק שמיר. הם לחצו עליו להעניש את ״הפראים האלה״.
כך נענש העיתון. בשלב זה כבר לא הייתה מניעה לפרסם את התמונות. אבל בעוד ״חדשות״ פרסם את התמונה בהרחבה בעמוד הראשון, ״מעריב״ המשיך לצנזר, להתעלם. הצנזורה, כאמור, פגעה בעקרונות הדמוקרטיה, הגנה על מערכת מושחתת שעברה על החוק וניסתה לטייח את מעשיה. אף אחד מאנשי השב"כ שהיו אחראים לרצח המחבלים לא הועמד לדין.
"הצנזורה פגעה בעקרונות הדמוקרטיה,הגנה על מערכת מושחתתוניסתה לטייח את מעשיה."
הפרשה כולה החלה בתמונות שלא התפרסמו אבל היו קיימות. אלמלא התמונות לא הייתה תיבת פנדורה של שירות הביטחון הכללי נפתחת. מגדל השן של הצנזורה התמוטט כמגדל קלפים. הפרשה החלה להתגלגל כבר שלושה ימים אחרי המקרה. ה״ניו יורק טיימס״ פרסם כי שניים מהמחבלים נתפסו בחיים לאחר שכוחות הביטחון השתלטו על האוטובוס. למחרת ציטט ״חדשות״ את המקור האמריקאי. הידיעה על כך נאסרה לפרסום באמצעי התקשורת בישראל וכללה גם את האיסור על פרסום התמונות. זו הייתה תקופה אחרת. תצלום נחשב לעדות קבילה. אם דבר צולם, סימן שהיה קיים.
היום נראית הפרשה אנכרוניסטית. הצנזורה הפכה חסרת שיניים לחלוטין מול הרשתות החברתיות ערוצי תקשורת שונים ורבים ועוד אינספור מקורות הנגישים לכולנו כמו מניפולציות בתמונה בעזרת תוכנות מגוונות ולאחרונה בשימוש באינטליגנציה מלאכותית הביאו עם השנים להטלת ספק בקיומו של צילום כהוכחה למשהו שקרה. האמת הופכת לניחוש, מתבשלת בקדירה של ספקולציות. כשאין אמת אחת אין צורך בצנזורה. האמת מתה והצנזורה מתה איתה.
למרות זאת הצנזורה בישראל פועלת עדיין. כל החומרים המצולמים במלחמה חייבים לעבור דרכה. אבל אין לכך משמעות כיוון שאם חור אחד נסתם באצבע אחת הסכר כולו נפרץ דרך ערוצי תקשורת שהצנזורה אינה חלה עליהם. פרשת קו 300 שייכת לעולם אחר. כאשר נחשפה לא אחטא לאמת אם אשתמש בביטוי ״נעו אמות הסיפים״. היום, ארבעים שנה אחרי, למי אכפת כאשר שני פלסטינים מוצאים להורג בברוטליות ללא משפט. איש לא היה מתעניין עכשיו בידיעה כזו. האם המוסר של כל אחד מאיתנו נשחק כל כך? המלחמה שינתה את נקודת המבט של רובנו. המספרים מדברים.
מה הם יותר מ־30 אלף הרוגים לעומת שניים? את הצנזורה צריך להחליף המוסר של כל אחד מאיתנו. אנחנו צריכים לסנן את מקורות המידע שלנו, אנחנו חייבים לפקח על מחשבותינו ולצנזר את מעשינו בהתאם. אנחנו כצנזורים של עצמנו. צריכים לפעול בהתאם לצו המוסרי שלנו. הצנזורה הוכיחה שאינה שולחת את זרועותיה אל התקשורת בענייני ביטחון המדינה בלבד. היא פועלת גם מבלי לאכוף צווים.
בעניין זה כדאי להזכיר נושא שונה לחלוטין. פרופ׳ דנה אריאלי, צלמת וחוקרת המתמקדת בקשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות, טוענת, על פי מחקרים שעשתה, כי בשנת 2005 פחות מ־10 אחוזים מהאומנים בארץ עברו הגבלות צנזורה. בשנת 2019 לפחות 50 אחוזים מהאוצרים הסכימו שהם נחשפים לתביעות צנזורה. אסור לנו להיכנע ללחצים על היצירה שלנו ועל דרך המחשבה שלנו, ודאי שלא עכשיו.
הצנזורה הצבאית והגנתה על תרבות השקר
אלכס ליבק
צלם ישראלי, המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים
המחיקה היא הכתיבה
אלכס בן ארי
על פס המרקר כשירה
הספר ״מים מים״(הוצאת ׳דפוס בית׳, 2020), שמתוכו לקוח השיר הזה הוא ספר שירי מחיקה. כל שיר בו נוצר באמצעות מחיקה של מילים שלמות מתוך השיר שבעמוד המקביל בספר השירה הראשון שלי, ״ימים סמויים״(הוצאת כרמל, 2008).
אנחנו רגילים לחשוב על פס המרקר השחור כעל סימנה המובהק, האיקוני, של הצנזורה. במקרה של שירי הספר הזה היוצרות מתהפכות; המחיקה נעשית לפעולה של גילוי, של חשיפה דווקא. כתיבה, אולי כל כתיבה אבל ודאי כתיבת שירה, היא עצמה הלא סוג של צנזורה. כל מלה וכל שורת שיר הן גם מחיקה של דבר שיכול היה להיכתב ולא נכתב. לעיתים אלו דברים של מה בכך, אך בפעמים אחרות קורה ודבר גדול מאוד נותר במחשכים, מוסתר תחת כסותו ההדוקה של השיר הכתוב. עד שבאים פסי המרקר השחורים ופורמים את הריקמה הלירית, משליכים את מטעני היופי העודף מסיפונה של ספינת השיר, מניחים למה שהיה שוליים לצוף למעלה ולהיעשות חזית, עיקר. בגרסתו הלא מחוקה השיר הזה הוא שיר הלל להתמסרות מוחלטת, עד כדי היטמעות באהובה וביחסים.
שיר ארוך, מתפרט, מתענג על מתיחתה של תנועת ההתמזגות עד לקצהּ. מה שהשיר מסרב להפנות אליו מבט, מכסה, הוא קיומה הבו־זמני של תנועת הנגד. של גרעין פנימי קשה, מסרב לכל קירבה, שכל תשוקתו רק לפרק ולהיבדל. סימני המחיקה בוראים על הדף את החדר המוצלל שבו יכול, לראשונה, קולו של הגרעין הזה להישמע.
המחיקה היא הכתיבה
אלכס בן ארי
משורר, המרבה לעסוק בהיבטים החומריים של טקסט ובקו התפר בין כתיבה לאמנות חזותית.
הצנזורה על כתפיו
תא״ל קובי מנדלבליט
מסביר את יחסו לרשתות החברתיות ועונה על השאלה האם הוא אחראי למניעת גילוי סודות ביטחוניים וגם לתחושת הביטחון שלנו
הצנזור הראשי הנוכחי הוא תא"לקובי מנדלבליט.זכינו לבקר בבניין בו מתקבלות ההחלטות, ושמענו מהם השיקולים והדילמות שבתפקיד, בעיקר בתקופת מלחמה.
הצנזורה לעיתונות ולתקשורת היא יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל. בראשה עומד הצנזור הראשי, עליו מוטלת החובה והאחריות לאזן בין שני ערכים מתנגשים; זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות, וערכיה השונים של הדמוקרטיה אל מול הביטחון, המחייב פיקוח על חשיפת המידע.
שאלתי הראשונה הייתה מהי הצנזורה הצבאית?
טעות שכיחה היא לקרוא לצנזורה ״הצנזורה הצבאית״. אבל זה לא נכון, משום שהצנזורה לא אחראית רק על מה שקורה בצבא, אלא גם על כל מה שקורה ביתר גופי הביטחון במדינת ישראל. הצנזורה נמצאת בקשר הדוק עם כלל גופי הביטחון ויש בינינו שיתוף פעולה משמעותי וגורף. דוגמא לכך היא הפעילות שהתרחשה אתמול בלילה. למעשה אנחנו מעודכנים כל הזמן.
הצנזורה היא גוף עצמאי, א־פוליטי, נטול אינטרסים לחלוטין. אפשר לתאר אותה כמו עוד רשות ממשלתית, אשר מה שמנחה אותה הוא שיקול הדעת המקצועי שלה. כאשר הכפיפות היחידה שלי היא לביקורת שיפוטית.
יש טענה שהצנזורה היא עוף מוזר וחריג בדמוקרטיה, מה דעתך על אמירה זו?
היחידה היא אמנם יחידה צבאית, אבל בפועל היא פועלת על פי דין, הוא התקנות. אין חוק צנזורה, אבל לאורך השנים הצנזורה הפכה מגוף בעל סמכויות רחבות וכלליות לגוף עם סמכויות יותר מצומצמות, כך שהוא הותאם במובן מסוים לעקרונות הדמוקרטיים. אין מדינה מערבית שאין בה צנזורה.
במדינת ישראל לצנזורה יש שתי נקודות זמן שבהן היא יכולה להפעיל את כוחה; האחת היא צנזורה מאוחרת, בה הצנזורה בודקת את מה שהתפרסם, ובוחנת האם בפרסום יש פגיעה בביטחון המדינה. השנייה היא הצנזורה המקדמית, בה הצנזורה בוחנת פרטים שטרם פורסמו, והיא מחליטה מה ניתן לפרסם ומה לא.
כל מה שהצנזור מוציא הוא מבחינה חוקית צו שיש למלא אחריו, ואחד הצווים האלו הוא רשימת הנושאים. בסך הכל קיימים 42 נושאים שהצנזורה קבעה שבגינם גופי התקשורת מחויבים להגיש פרסומים לבדיקה מקדימה, אם הם מעוניינים לפרסם בנושאים אלו. בעקרון הנושאים האלו מכסים כמעט את הכל, מהגרעין ועד לשב"כ ונושאים נוספים.
איך העניין הזה מתנהל? אני מניחה שיש יותר ניסיונות לחמוק.
יש ניסיונות להתחמק, אבל בעניין הבדיקה המקדימה זה מאוד מעניין. הצנזורה רגילה לעבוד מול כתבים ביטחוניים, אבל בשעת מלחמה יש עוד כתבים שנכנסים לתמונה, למשל כתבים כלכליים, משום שבשעת מלחמה כלכלה וביטחון משתלבים זה בזה. הכתבים הכלכליים לא רגילים לעבוד מול הצנזורה ולכן הם לא תמיד מבינים את הצורך בהגשה מקדימה. גם אנחנו כצנזורה לא רגילים לעבוד עם כתבים פוליטיים או כתבים כלכליים, אנחנו לומדים תוך כדי תנועה.
שיקול הדעת של הצנזור הראשי הוא רחב. מהם השיקולים בהחלטה אם לצנזר או להימנע מצנזור?
ההלכה שמניחה את הבסיס המשפטי לכל החלטה צנזוריאלית ניתנה בבג"ץ שניצר בשנת 1988. ההלכה קובעת כי המבחן לביצוע צנזורה מתבסס על וודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. בעולם המודיעיני וודאות קרובה נקראת רמת סמך קרובה, ופגיעה ממשית היא משהו שקשה להתווכח עליו. ההלכה הזו, שמשלבת את שני המרכיבים של וודאות קרובה ופגיעה ממשית, מציבה את הצנזור במקום שהוא יותר מניעתי ותגובתי ואפילו מוגבל.
בג"ץ אחר הוא בג"ץ טאוב, שקבע את מבחן ״על פי החשש הסביר לפגישה ממשית בביטחון המדינה״. הפרשנות של המונח ״חשש סביר״ מאפשרת לצנזור יותר חופש תנועה, בעוד ״וודאות קרובה״ היא מונח הרבה יותר מגביל. למרות שמבחינה משפטית הלכה מאוחרת גוברת על הלכה מוקדמת, הצנזורה ממשיכה לפעול על פי הוודאות הקרובה.
אז אפשר להגיד
כן. אבל הצנזורה לא לוקחת את החבל הזה והיא ממשיכה לפעול לפי הוודאות הקרובה. מבחינתי דבר שחשוב שהצנזורה תיקח בחשבון הוא מצד אחד שמירה על ביטחון המדינה, שזה מבחינתי התפקיד המשמעותי והמרכזי שלי כצנזור ראשי, אל מול עקרונות הדמוקרטיה. כשאני מקבל החלטות אני מנסה למצוא את האיזון בכל החלטה בין קצה אחד שהוא הביטחון לקצה השני שהוא הדמוקרטיה, שכוללת את חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי ועוד.
אני מבינה שהצנזורה פועלת מתוך הלכה ותקנות לשעת חירום. מדוע לא מקדמים חוק צנזורה?
ברמה המשפטית את צודקת, כדאי לחוקק חוק. ועדת שריד בחנה את הנושא הזה בשנת 1996 והגיעה למסקנה שהצנזורה לא ממצה את כל האמצעים שנמצאים ברשותה, ולכן אין צורך בקידום חוק צנזורה. אני חושב שזה נכון שיהיה חוק, אבל בסוף מפריעה לנו המסגרת ולא המהות. זה כמו להגיד שמפריע לנו שיש צנזורה במדינת ישראל, ולא התקנות לשעת חירום.
הצנזורה הצבאית עדיין רלוונטית בעולם שבו אפשר לפרסם בלחיצת כפתור במדיה דיגיטלית?
יש מי שחושבים שהצנזורה המקדימה צריכה להתקבל בבית המשפט. הצנזורה היא לא גוף גדול, יש קצת יותר מ־20צנזורים, כשכוח האדם הוא בסדר גודל של 120 איש גם בשעת חירום. האנשים האלו הם המומחים בתחום, יותר משופטים לצורך העניין. אני לא חושב שהעברת הסמכויות לידיים של שופטים תראה תוצאות יותר טובות מהצנזורה הקיימת. יש אומרים שבעולם בלי צנזורה כלי התקשורת יהיו הרבה יותר זהירים. אני לא חושב שזה נכון. היום הכתבים יכולים לכתוב ולחשוב לעצמם ״אני אכתוב מה שאני רוצה, בכל מקרה יש צנזורה שתפסול את זה אם זה לא יתאים״. שוב זה אותו כשל דמיון, אנחנו לא יכולים לדמיין משהו אחר.
מילון מושגים
הצנזורה לעיתונות ולתקשורת
היא יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה״ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בבני ברק, פועלת מכוח תקנות ההגנה שפרסם המנדט הבריטי בשנת 1945, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל.
צנזור
תקנה 86 לתקנות ההגנה (שעת־חירום), 1945 קובעת כי ״צנזור“ פירושו כל אדם שמינה אותו שר הבטחון לכך בכתב. תקנה 87 קובעת כי הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור מוסמך לאסור פרסום חומר העלול לפגוע בביטחון הציבור, וכן מוסמך לדרוש ממוציאים לאור כל חומר העומד להתפרסם, ולבדוק כל חבילת־דואר.
חופש המידע
לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית (לפי חוק חופש המידע, תשנ״ח — 1998).
כיצד הצנזורה התמודדה עם אירועי השבעה באוקטובר? מה היו הכלים?
אספתי את כל הצנזורים הראשיים לשעבר, ושאלתי אותם על דרך ההתנהלות שלהם בזמן מלחמה. סימה וקנין, כיהנה כצנזורית ראשית במלחמת לבנון השנייה, והיא חוותה את הצנזורה בצורה הכי מאתגרת. רחל דולב כיהנה בזמן מבצע ״גאות ושפל״ ואירועי מתיחות שנמשכו לאורך זמן. היה לי חשוב לשמוע אותן וללמוד מהן. מעבר לשיח איתן, אספתי את המסמכים של ועדת וינוגרד שדנה בהתנהלות של מלחמת לבנון השנייה, וחיפשתי את המסקנות שנלמדו בוועדה על התנהלות לא טובה של הצנזורה. אחד הנושאים שעלו הוא היערכות לשעת חירום.
לפני שנה קיבלתי החלטה שכל צנזור מבצע לפחות עשרה ימי מילואים בשנה כדי לשמור על כשירות. כך כשהגענו לאירועי השבעה באוקטובר ונכנסנו לשעת מלחמה, לא היינו צריכים להתחיל מאפס, אלא רק לחדד ולהדגיש פרטים מסוימים.
טכנולוגיה?
אנחנו פועלים עם שתי מערכות גדולות, כאשר מערכת אחת מטרתה תיעוד והיא אוספת מידע משנות ה־70, וברמה של מידע גולמי. אפשר להגיד שזהו חלומו הרטוב של כל כתב. מקישים כמה מילות אחזור, ומגיעים לכל מה שרוצים. זה חשוב במלחמה גם לרמת התחקור, וגם כדי ללמוד איך משתפרים, גם אונליין. כך אני יוצר סוג של יישור קו בין הערוצים הממוסדים השונים, ואני יכול לעשות את זה רק אם יש לי גוף שמתעד הכול בכל רגע נתון. חשוב גם שלצנזורים השונים תהיה דעה אחידה, כך שאם מגישים לכל אחד מהם את אותה הכתבה, הם יקבלו את אותה החלטה.
אז בתוך המערכת הזו אני מוציא נייר מדיניות, המרכז את המדיניות לקבלת החלטות באופן יומי. בתחילת המלחמה הוצאנו שני ניירות מדיניות ביום, לנוכח המאורעות הרבים שהיו.
איך ריבוי הפלטפורמות התקשורתיות משפיע על השליטה שלכם?
האופן שבו הצנזורה עובדת הוא רוחבי, כך שאנחנו ממוקמים בתשעה מקומות שונים, ובכך אנחנו אוחזים בצורה הכי טובה בכל מה שיוצא בערוצי המידע השונים. אני למעשה אוחז גם במרחב הרשתי, הרי התקשורת כבר לא נמצאת רק בעיתונים או בערוץ אחד. אני צריך לאחוז באזור רב ערוצי באזורים שונים, ברמה היומית אני צריך לעקוב מציוץ בטוויטר ועד לכתבה בעיתון. לשם כך יש לנו מערכת נוספת, המערכת השנייה. היא מאפשרת למצוא ברשת את כל מה שאני מגדיר לה, אני מכניס מילות מפתח שמעניינות אותי במקומות שמעניינים אותי, וכך אני מנטר כל הזמן מה קורה.
אתה מגיע גם לקבוצות סגורות או דארק נט?
ממש לא. אני גם לא מעוניין בהם, אני מבצע הכל בצורה חוקית, בסופו של דבר מה שהמערכת עושה הוא מה שאת יכולה לעשות כשאת פותחת את אחת מהרשתות החברתיות שלך ומחפשת אחרי כתבה או אדם מסוים.
שתף אותנו בדוגמא לאירוע שגרם לך להתלבטות או דילמה.
הדלפות. הדלפה היא לא דבר חוקי. זה מעוגן גם בחוק העונשין וגם בחוק יסוד: הממשלה בכל הנוגע להדלפות מהקבינט. לפעמים למדליפים יש אינטרס לפרסם, ולפעמים את תופתעי לגלות, ההדלפה דווקא תורמת לביטחון המדינה. זו אחת הדילמות, משום שזה מתנגש בין איסור חוקי לבין התפקיד שלי שהוא הגנה על ביטחון המדינה.
תן לי בבקשה נתונים מהמלחמה.
טיפלנו במעל 600,000 פריטי מידע תקשורתיים שאני החלטתי שהם ערכיים עבורי, ועין של צנזור עברה עליו. זה שלב הניטור, ממנו דלינו 14,000 פריטי מידע תקשורתיים שראינו לנכון להעביר לשלב התיעוד. מחצית מהם הוגשו לי. התקשורת ביצעה 700 עבירות על מה שנראה לי כפגיעה בביטחון המדינה.
איך הצנזורה מתייחסת לפרסומים ברשת החברתית?
הצנזורה לא אחראית על הציבור. הצנזורה מסתכלת דרך עיני האויב, ומה אסור שהוא ידע. לכן, אני לא אחראי לציבור אלא לתקשורת. אני לא בודק מספר עוקבים, אלא עד כמה המשתמש ברשת החברתית נתפס כאמין ומייצג. האויב תופס את התקשורת שלנו, כמו שאנחנו תופסים את התקשורת שלו. למשל כשאיברהים אלימין מפרסם משהו על לבנון, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שנסראללה הוא זה שהכתיב לו את הפרסום. כך גם ערוצי התקשורת המוכרים שלנו, שהם ערוצי התקשורת הממוסדים, נתפסים כערוצים שמעבירים דברים שמישהו מהממסד העביר דרכם. לכן, אין לאויב צורך לעקוב אחרי אנשים ברשת.
מה עם משפיעני רשת, או תיעודים בטלגרם, איך אתה מתמודד איתם?
העידן הרשתי יוצר דילמה לשני הצדדים, גם לנו וגם לאויב. מצד אחד משפיעני רשת ומשתמשי טלגרם אינם מחויבים לאמת, אלא למהירות הפרסום. כך גם כתבים לצורך עניין, אבל זה שונה. כי כתב רוצה להיות הראשון שמפרסם, אבל שיהיה גם אמין.
משפיעני הרשת לא מחויבים למקצועיות של העיתונאים, מה שמכניס אותי לדילמה. נניח והפרסומים שלהם קולעים לאמת, בפרסום אחד מתוך ארבעה פריטים אחרים שפורסמו. אני יכול לנטר את הפרסומים שלהם, אבל חשוב לי יותר שהם לא יקבלו גושפנקא של התקשורת הממסדית.
שאיפת קבוצות הטלגרם היא להיות מהירות אבל לא בהכרח נכונות. זה יוצר המון מורכבות, בעיקר בעדויות שקשה להתווכח איתן. שווה לברור מה נכון ולא נכון ברשת. אבל בסוף, הצנזורה לא אחראית על האמת או השקר, אלא על פגיעה בביטחון כן או לא.
ערוצי התקשורת הממוסדים, נתפסים כערוצים שמעבירים מידע שהממסד העביר דרכו. לכן, אין לאויב צורך לעקוב אחרי הנעשה ברשת.
'פאודה' למשל, היא תוכנית דרמה, אבל מציגים שם גם שיטות פעולה שיכולות להיות דומות לשיטות פעולה של צה"ל. כמה הן דומות, ומה האויב יעשה עם זה? אני לא יודע.
לא היית מצפה מהציבור לצנזר את עצמו יותר?
אני לא אחראי עלייך כאזרחית. האחריות והסמכות שניתנו לי הן על גופים שמשמשים כגופי תקשורת. דוגמא מעניינת היא 'פאודה' למשל. מצד אחד היא תוכנית דרמה, ומצד שני מציגים שם שיטות פעולה שיכולות להיות דומות לשיטות פעולה של צה"ל. כמה הן דומות, ומה האויב יעשה עם זה, אני לא יודע.
אני מדמיינת את בוקר השבעה באוקטובר, כשהקבוצות געשו והגיעו תמונות וסרטונים, שתועדו בעיקר על ידי האויב, אני ועוד רבים, חיכינו לגוף הממסדי. אתה חושב שיש לצנזורה תפקיד נוסף לשירות הציבור מעבר לשמירה על הביטחון, אולי גם הגנה על תחושת הביטחון?
בגלגוליה של הצנזורה היא הייתה אחראית בין היתר לדאוג למורל של אנשי הצבא, ולפסול פרסומים שיכולים לפגוע במורל. אבל נעשה קו גבול, והוא ברור. במונחים צבאיים הצבע הכחול הוא כוחותינו, והצבע האדום הוא האויב. בתור צנזור אני פועל אל מול הצבע הכחול, אבל אני מסתכל ״בעיניים אדומות״.
הגישה הזו בעצם מתירה בין היתר את פרסום סרטון הזוועות?
לגמרי. אם חמאס מפרסם משהו, זה אומר שהוא כבר יודע את זה, אז מה זה יעזור למנוע ממנו לדעת? אין היגיון בלפסול משהו שהאויב יודע. הזוועות בוצעו על ידם, אין לי מה להסתיר במובן הזה.
ספר לי על התחומים האפורים
יש עולמות שקשורים לעמימות, למשל בתחום הגרעין, איש לא יודע אם יש או אין, ובכל זאת נכתב על התחום המון. העמימות מביאה לכך שלא בהכרח מה שאנשים אומרים, הוא האמת. אל מול אירועי השבעה באוקטובר, למדנו שחמאס ידע יותר ממה שחשבנו שהוא יודע, ואני מאוד סקרן לדעת כמה מתוך הדברים שחשבתי שהוא לא יודע, הוא למד וידע מהתקשורת.
הצנזורה על כתפיו
תא״ל קובי מנדלבליט
הצנזור הצבאי הראשי הנוכחי
אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממלמלים
רויטל שמיר
על הצנזורה ב־7 באוקטובר
״הייתי צריכה לחכות כמעט שלושה ימים עד שנשמעה הדפיקה בדלת ועמה הבשורה הארורה״ מספרת רויטל שמיר, אלמנתו של רס״ן מוטי שמיר שנהרג בקרב בקיבוץ רעים שבעוטף עזה.
השביעי באוקטובר 2024. יום שייחרט לנצח בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. יום בו התרחשה מתקפת פתע אכזרית, שהותירה אחריה צלקות עמוקות ופצעים פתוחים. באותו היום, לצד רשימת הנופלים המתרחבת מדקה לדקה, נותרו משפחות רבות אשר גורל יקיריהן עדיין לא ידוע.
בתוך מציאות קשה זו, עלה נושא הצנזורה כגורם נוסף המעצים את תחושת חוסר האונים והחרדה. משפחות רבות נאלצו להתמודד לא רק עם הכאב והאובדן, אלא גם עם אי ודאות בלתי נסבלת באשר לגורל יקיריהן, גם כאשר מסביבם ידעו כבר את התשובות. במספר מקרים, ״הגורם המצנזר“ — מלבד משרד הביטחון — היו החברים והחברות הקרובים ביותר אשר נחשפו לאמת המרה, אך נאלצו להחזיק אותה אצלם לאור הוראות מערך הנפגעים.
רויטל, איך עוברים עלייך שלושת הימים המתוחים האלו?
אני מאוד אופטימית. מבחינתי מוטי עד יום ראשון אחר הצהריים נלחם במחבלים ולכן הוא לא מדבר איתי. במוצאי שבת לביא, הבן שלנו, מבקש להתקשר אליו ואני אומרת לו – יאללה בוא ננסה אבל יש סיכוי שאבא לא יענה. לא כי הוא נהרג, אלא שפשוט הוא נלחם.
אז התקשרנו. למחרת בבוקר לביא אפילו שולח לו סרטונים בהם אומר לו ״אבא אני מתגעגע אליך, אני אוהב אותך״.
איך הצלחת לשמור את האופטימיות כל כך הרבה זמן?
תראה, בכל פעם שהתקשרנו הטלפון זמין. אז הסרט היחידי שרץ לי בראש זה שהוא עדיין נלחם. למוטי היה משפט שהוא אהב להגיד על עצמו: ״אפשר להפתיע אותי, אבל אי אפשר להכריע אותי״. אז מבחינתי זו הייתה הגישה. ביום שבת ב־11:00 בבוקר אני מקבלת ממנו שיחה בה הוא מבקש ממני לחבור לכיתת הכוננות ביחד עם לביא על מנת שיכווינו אותנו למקום מאובטח. הוא קיבל התראה בפלאפון על חשש לחדירה ליישוב. ברקע השיחה הכל היה נשמע רגוע מסביב. כל שחשבתי לעצמי זה ״מי יכול עליו בכלל?!״
זאת בעצם הייתה השיחה האחרונה שלך איתו?
בסוף, ככל שעברו השעות אני כבר לאט לאט מבינה שמשהו כנראה קרה. אני מדברת עם כל החברים שלנו מגולני. כולם מתקשרים ויודעים לתת עדכונים, ורק מוטי לא עונה. פה אני כבר מבינה שזה לא כל כך הגיוני.
דיברת בעצם עם חברים שהיו איתו? חברים שהכרת?
היו איתו שני חברים ממש טובים שלנו, אחד מהם גר ממש לידנו ביישוב חוות יאיר. הוא נפצע שנייה לפני שמוטי נהרג וחתך אחורה. הוא לא ראה מה קרה למוטי אבל כן מקבל את הדיווח כבר כמה שעות לאחר.
עם החבר הזה ניסית ליצור קשר?
במוצאי שבת אני שולחת הודעה לאשתו כי ידעתי שהם יחד. רשמתי לה: ״נו מה איתו?״ והיא ענתה לי: ״את לא יודעת שיצאנו מהמשחק ? הוא נפצע״.
״יצאנו מהמשחק״
כן ממש ככה. ישר עניתי לה, שאני ממש מתנצלת שהפרעתי להם. בבוקר למחרת שלחתי לה שוב הודעה ושאלתי אם היא יודעת להגיד לי משהו לגבי מוטי, והיא ענתה שבאמת בעלה היה איתו, אבל שהוא נפצע ומוטי המשיך להילחם. היא כבר ידעה את החדשות. ביחד הם נאלצו לשמור את השמועה בבטן שלא תתפשט ביישוב.
רצתה לתת לגורמים הרשמיים לעשות את עבודתם.
תשמע אני לא הזכרתי את זה, אבל אני הייתי קצינת נפגעים בעברי. לא הודעתי הודעות, אבל ליוויתי לא מעט משפחות שכולות. אז אני מכירה מקרוב את התחום.
וואו. אז ממך בטח עוד יותר קשה להסתיר...
כן.. בהמשך השירות הצבאי שלי שיניתי תפקיד. בעיקר מהפחד לחזור הביתה לבד ולקבל דפיקה בדלת, זה קצת שורט. עברתי לתפקיד אחר והשתחררתי בדרגת סרן.
זוג קצינים... אז גם את בעצמך בטח הוקפצת למילואים, לא?
השחרור שלי היה ממש לאחר הלידה של לביא ולכן שובצתי ״בפטור“ באותה העת. כשראיתי את ההתכתבויות בקבוצה של החברות מהשירות במערך הנפגעים הלב שלי יצא אליהן. תיארתי לעצמי מה הן עוברות.
כתבתי שאני מתנצלת, שאני בהריון וגם לא יודעת מה קורה עם מוטי. אפילו כתבתי שאם יפגשו את מוטי שימסרו לו את אהבתי. כתבתי להן את זה ביום שני בצהריים, הקצינים הגיעו אליי באותו הערב. כנראה שגם הן כבר ידעו.
כל כך הרבה אנשים, קרובים יותר ופחות, שהכירו אתכם ובחרו לצנזר את המידע. את מקבלת את הבחירה שלהם?
אז למרות שהחוסר ודאות הזה שיגע אותי, כן אני מסכימה עם הבחירה שלהם. ובתור קצינת נפגעים לשעבר, בוודאי שאני גם מבינה. יש לבשורה הזו משקל פסיכולוגי עצום. לעולם לא תוכל להישאר קרוב לאדם שבישר לך. לכל הפחות תסתכל עליו באור אחר ממה שייחסת לו במידה ולפני כן היה קרוב אליך. אולי רק אם זה היה מישהו מהמשפחה שלי זה היה יכול להיות אחרת — כמו שהיה עם גדי איזנקוט למשל, שבחר להודיע בעצמו לאשתו וילדיו.
מערך נפגעים עובד ממש באופן מסודר בהקשר הזה. יש את שלב הבשורה ולאחר מכן הליווי בטקס הלוויה, השבעה, והעלייה לקבר שמתבצע על ידי המודיעין ולאחר מכן נכנסת לתמונה קצינת הנפגעים והיא ממשיכה ללוות את המשפחה. כך בעצם מבשרי האיוב אינם ממשיכים בקשר עם המשפחה וזה הדבר הנכון.
אגב, אצל ההורים של מוטי למשל, ראש המועצה המקומית באלקנה הוא מודיע במילואים ולא בכדי לא הודיע למשפחה של מוטי ואף על כך שהיה במילואים באותו העת בחר שלא להיכנס במדים לביתם בשביל לא ליצור את האסוציאציה של ״המודיע“.
מה את אומרת על מבול השמועות שרצות בטלגרם במלחמה?
אני באמת שומעת לא מעט התבטאויות של נשים ואימהות שדרך העדכונים האלו בטלגרם גילו על גורל יקיריהן עוד לפני שהגיעה הדפיקה בדלת. צריך פשוט להיות רגישים עם זה, כי יש לזה גם יתרונות. השאלה היא כמה באמת יש יכולת לצבא ״לצנזר“ בעולם הזה של היום. כמו כל טכנולוגיה מתפרצת בתקופה הנוכחית חייבים להיות לזה עקרונות מאסדרים ששומרים על חופש המידע מחד, אך גם על הזכות לפרטיות ובטחון המידע מאידך. אסור להשתמש ברשתות הללו להפיץ מידע פוגע. צריך להשתמש בהן כדי לאחד — זו הייתה גם צוואתו היחידה של מוטי.
בסופו של דבר גם למערך הנפגעים לקח המון זמן להגיע אליכם.
אתה יודע, זה באמת קצת אבסורדי. אבל היום אני אומרת מה זה ״הרבה זמן״? יש כאלו שעדיין אין להם מושג.
היום אני אומרת תודה על ההודעה המוקדמת – יומיים וחצי אחרי. תחשוב באיזו מציאות הזויה אנחנו חיים שזה לא מובן מאליו לקבל את הוודאות הזו יומיים וחצי אחרי. הלוואי וכל המשפחות הנותרות יקבלו גם את המידע על יקיריהן. אני רק יכולה לדמיין את הסיוט היום־יומי שהן עוברות בחודשים האחרונים.
אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממלמלים
רויטל שמיר
אלמנתו של רס״ן מוטי שמיר שנהרג בקרב בקיבוץ רעים שבעוטף עזה
משתנה היא משתנה עם צנזורה או בלעדיה
עמי שטייניץ
על המשתנה של דושאן שלא התקבלה לתערוכה והוכיחה שצנזורה קיימת גם בעולם החופשי והליברלי של האמנות
״דושאן מבצע מארב לתנועות האומנות המתקדמות, אשר אמורות לתת מקום לביטוי חופשי.“
בשנת 1912, הצייר הקוביסטי, מרסל דושאן, ביקש להציג את ציורו, ״עירום יורד במדרגות״, לתערוכת אומנות קוביסטית ב״סאלון דה אנדפנדאן״ בפריז. מנהלי התערוכה דחו את יצירתו בגלל הפרשנות המהפכנית למסורת המקובלת בזרם, וזאת למרות שהסאלון היה ידוע כמקום לתערוכות אומנות רדיקליות, ומעולם לא דחה יצירות אומנות שמתחו את גבולות ההגיון. דושאן התבקש לשנות את עבודתו בטענה כי העירום נתפס כזלזול ברעיון הקוביסטי מכיוון שהיה קרוב מדי לפוטוריזם. זרם זה היה מאופיין בדינמיות ותנועה מודרנית שנוסד באיטליה בתחילת המאה ה־20.
מספר חודשים קודם לכן, הציגו אומנים מהזרם הפוטוריסטי תערוכה ובה לעגו לקוביזם בטענה כי מדובר בזרם אקדמי ומסורתי. הקוביסטים דחו בתגובה את ה״עירום יורד במדרגות״ בשל המתח ששרר באותה תקופה בינם לבין הפוטוריסטים.
כשלוש שנים לאחר אותה תקרית, עבר דושאן לארה"ב, שם התפרסם והיה לאמן מוכר. ואולם, הדרת יצירתו מהתערוכה בפריז המשיכה להטריד אותו. לפיכך, הוא החליט לחקור את אי־הבהירות האופפת את תהליכי קבלת ההחלטות, וחקירת התשוקות והמתחים בעולם באומנות.
הוא פנה, לשם כך, לתערוכת אומנות עצמאית, שמטרתה להוות קונטרה לעולם האומנות האליטיסטי והשמרני. הוא הניח מלכודת לתנועות האמנות המתקדמות שאמורות לתת מקום לביטוי חופשי. לקראת תערוכת 1917 רכש דושאן מַשתֵנה מחברת MOTT למוצרי חרסינה, העניק לה את השם ״מזרקה״, ושלח אותה לתערוכה. הוא ידע שהיצירה תתקבל אם יחתום עליה בשמו האמיתי ולכן חתם על היצירה בשם הבדוי R. Mutt. למרות הכללים הפתוחים של התערוכה, עוררה היצירה התנגדות בקרב אמני האגודה. הם סירבו להציג את ״המזרקה״ ודושאן הוכיח שגם זרמים שלכאורה הם פתוחים וליברלים - מאופיינים בהדרה פנימית. מקרה זה היווה, לדעתו, ראיה ניצחת להימצאותה המתמדת של ההשתקה הפנימית, בכל גוף באשר הוא. המקרים של ״עירום יורד במדרגות״ ו״המזרקה״ מגלמים את האפשרות החברתית ציבורית דמוקרטית להדרה פנימית, כפי שהיא מובנת כיום. הצורה הבוטה בה הושתק דושאן שברה לו את הקונספציה על האפשרות להתבטא באופן חופשי מוחלט ומראה כי בכל מקום ישנם מנגנוני השתקה, אפילו במסגרות שאמורות לייצג חופש וליברליות.
משתנה היא משתנה עם צנזורה או בלעדיה
עמי שטייניץ
אוצר, חבר מערכת ״עדות מקומית״ ופעיל בתחום האמנות בקהילה ובהוראה
הצנזורה הצבאית ופרשת קו 300
פרופ׳ יצחק זמיר
על הסיפור מאחורי החלטות שניתנו בפרשת קו 300, ממקור ראשון
הצנזורה הצבאית פועלת בישראל מאז הקמת המדינה מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שנקלטו כחלק מן המשפט שהיה קיים בארץ־ישראל לפני הקמת המדינה, ונעשו חלק ממשפט ישראל.
התקנות, שנועדו לשמש את השלטון הבריטי לדיכוי תנועות המחתרת היהודית, שנלחמו למען הקמת המדינה, העניקו לצבא סמכויות פוגעניות, בעלות עוצמה אדירה, בתחומים שונים. בין השאר הן העניקו סמכויות קיצוניות לצנזור הצבאי. הוא הוסמך (בתקנה 86) לאסור פרסום של כל ״חומר פרסומי שעשוי או עלול להיות עשוי לפגוע, לדעתו, בהגנה על המדינה [באותן שנים: פלשתינה־א"י], או בשלום הציבור, או בסדר הציבורי״. כדי לחזק את האיסור, הן הסמיכו את הצנזור, הוא בעצמו, להעניש בחומרה כל מי שמפר את האיסור, בין השאר לסגור את העיתון ולהחרים את מכונות הדפוס.
התקנות עוררו ביקורת קשה וזעם רב ביישוב היהודי לפני הקמת המדינה; ברור שהן סותרות את מהות הדמוקרטיה; ונראה שאין כמותן לחומרה בשום דמוקרטיה אחרת. לכן ראוי היה לבטלן לאחר הקמת המדינה, בהקדם האפשרי, ולהחליפן בחוק של הכנסת, שיקנה לשלטון את הסמכויות הנדרשות להגנה על ביטחון המדינה, אך יהיה הולם את מהות הדמוקרטיה. אולם הממשלה והכנסת השאירו בתוקף את התקנות, לרבות תקנות הצנזורה, כמעט ללא שינוי, מאז ועד היום. ברור שטוב ונוח לכל שלטון להחזיק בסמכויות עוצמתיות כל כך. אך הן מהוות סכנה מתמדת למהות הדמוקרטיה ואיום מתמשך על זכויות היסוד של האדם בישראל.
אומנם זה שנים רבות שתקנות ההגנה, אף שהשלטון מוסמך להפעילן כל יום במלוא עוצמתן, אינן מופעלות בשטח ישראל אלא במקרים קיצוניים ומעטים. אך יש לכך חריג בולט: תקנות הצנזורה. תקנות אלה מופעלות באופן שיטתי ויסודי, יום יום, על ידי יחידה צבאית, על כל כלי התקשורת, הכתובה והמשודרת.
מילון מושגים
מבחן הוודאות הקרובה
הוא מבחן שנקבע לראשונה בבג״ץ קול העם שמטרתו היא לאזן בין אינטרסים מתחרים. המבחן בא לידי ביטוי כאשר הזכות לחופש הביטוי מתנגשת עם אינטרס מוגן אחר וזו תיאלץ לסגת אם מתקיימת וודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס המוגן האחר.
המבחן בוחן קיומה של אפשרות קרובה,ולאו דווקא וודאית, שיקרה דבר מה. מחד גיסא, מבחן זה מבטיח שלא יבוא דיכוי השקפותיהם של אחרים רק בגלל היותן מנוגדות או שאינן תואמות לאלה המוחזקות בידי אנשי השלטון, ומאידך גיסא, יש במבחן גם להגשים את המטרה של מניעת סכנה לביטחון המדינה אליה חתר המחוקק.
צנזורה
ביקורת ממשלתית של פרסומים, כדי לבדוק דברים האסורים בפרסום. בישראל, יש הסמכות לצנזור ביטחוני וכן לצנזור סרטים, מכח חוקים מנדטוריים. הסכמות לצזנור ביטחוני נתונה בידי הצנזור, והקרנת סרט ללא רשות המועצה לביקורת סרטים מהווה עבירה פלילית.
הצנזורה לעיתונות ולתקשורת
היא יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה״ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בבני ברק, פועלת מכוח תקנות ההגנה שפרסם המנדט הבריטי בשנת 1945, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל.
צנזור
תקנה 86 לתקנות ההגנה (שעת־חירום), 1945 קובעת כי ״צנזור“ פירושו כל אדם שמינה אותו שר הבטחון לכך בכתב. תקנה 87 קובעת כי הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור מוסמך לאסור פרסום חומר העלול לפגוע בביטחון הציבור, וכן מוסמך לדרוש ממוציאים לאור כל חומר העומד להתפרסם, ולבדוק כל חבילת־דואר.
חופש המידע
לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית (לפי חוק חופש המידע, תשנ״ח — 1998).
סמכויות הצנזור, כמו כל סמכות שלטונית, טומנות בחובן את האפשרות של שימוש לרעה, שלא לתכלית החוק, בשירות אינטרסים זרים, פוליטיים או אישיים. ואכן, כך קרה לא אחת גם בעת הפעלת סמכויות הצנזור, כפי שאפשר להדגים באירועים אחדים בפרשת האוטובוס בקו 300.
פרשה זו התחילה באפריל 1984 כאשר אוטובוס נוסעים נחטף על ידי ארבעה מחבלים. הוא נעצר בדרכו ויחידת צבא פרצה לאוטובוס כדי לשחרר את הנוסעים. דובר צה"ל הודיע כי ארבעת המחבלים נהרגו בעת הפריצה לאוטובוס. אך למעשה רק שניים מן המחבלים נהרגו בעת הפריצה ושניים, שלא נפגעו כלל, הוצאו מן האוטובוס, וצולמו על ידי עיתונאים כשהם מובלים על ידי אנשי שב"כ לשדה סמוך לצורך חקירה. שעות אחדות לאחר מכן הם הובאו בטנדר של שב"כ לבית־החולים באשקלון, שם נקבע מותם עקב שברים בגולגולת.
כאשר התברר לדובר צה"ל ולשב"כ שהמחבלים צולמו על־ידי עיתונאים, כשהם יוצאים מן האוטובוס על רגליהם, והתעורר חשש שפרסום הצילומים יוכיח שדובר צה"ל לא אמר אמת וכי שני המחבלים נהרגו על ידי כוחות הביטחון עם סיום חקירתם, הוציאה הצנזור צו שאסר פרסום כל מידע או צילום של האירוע.
היעילות של צווי הצנזור הייתה מוגבלת מאז ומתמיד. אומנם בדרך כלל עיתונאים נמנעים מפרסום מידע כאשר לדעתם הפרסום עלול לפגוע בביטחון המדינה; אך כאשר לדעתם אין סכנה כזאת, וראוי שהציבור ייחשף למידע, הם מוצאים דרך לעקוף את צו הצנזור. וכך קרה גם במקרה זה. עיתונאים, שראו זאת כתפקידם לכבד את זכות הציבור לדעת, העבירו את המידע והצילומים לעיתונאי־חוץ, והם פורסמו באופן בולט ברחבי העולם. הפרסום, תחילה במדינות אחרות ולאחר מכן גם בישראל, עורר ביקורת רבה, ולא רק בגלל החשד שכוחות הביטחון הרגו מחבלים כאשר לא נשקפה מהם כל סכנה, אלא גם בגלל הניסיון של הצנזור להסתיר את המידע. התוצאה הייתה הפוכה מן התוצאה המבוקשת: פרסום עולמי. צו הצנזורה הפך להיות חרב פיפיות: הוא פגע בצנזורה עצמה.
אולם הלקח לא נלמד, והביזיון של הצנזורה חזר על עצמו זמן קצר לאחר מכן. בעקבות הפרסום של האירוע, התעוררה שמועה (כוזבת) ששר הביטחון הוא שהורה להרוג את שני המחבלים לאחר סיום החקירה. שר הביטחון, שביקש להזים את השמועה, הקים ועדת חקירה צבאית לבירור נסיבות מותם של שני המחבלים. ברור לגמרי שפרסום הידיעה על הקמת הוועדה לא היה בו כדי לפגוע בשום אופן בביטחון המדינה. ובכל זאת, הצנזור הוציא צו חדש האוסר על פרסום הידיעה. לא היה הסבר אחר להוצאת הצו אלא הרצון להשתיק את כל הפרשה כדי להגן על האחראים להריגת המחבלים. אם כך, גם צו זה היה בלתי חוקי. ושוב, גם הפעם הוכחה היעילות המוגבלת של צווי הצנזור, כאשר אחד העיתונים, שסבר כי זכות הציבור לדעת, הסתכן ופרסם את הידיעה על הקמת הוועדה. האם הפרסום גרם פגיעה בביטחון? ודאי שלא. זה היה מקרה נוסף של שימוש לרעה בסמכות הצנזורה. ועל הצנזור אפשר לומר, בלשונו של הנביא ישעיהו, ״ויקו לעשות ענבים, ויעש באשים״.
גם בכך לא תם חלקה של הצנזורה בפרשה זאת. בשנת 1986 התבררו נסיבות המקרה כאשר מידע מתוך שב"כ גילה כי ראש השב"כ הוא שהורה לאנשיו להרוג את שני המחבלים לאחר חקירתם, וכאשר עלה החשד שהם נהרגו בידי כוחות הביטחון, לאחר שהוצאו חיים מן האוטובוס, הוא הפעיל מערכת של אנשי שב"כ כדי להוליך שולל את ועדת החקירה ששר הביטחון מינה, את ראש הממשלה, את היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, במטרה להסיר כל חשד ממנו ומאנשי שב”כ שביצעו את ההוראה שלו. כל זאת תוך כדי מודעות לאפשרות שקצין בכיר בצבא הוא שיואשם בהריגת המחבלים.
כאשר מידע זה הגיע אל היועץ המשפטי לממשלה, הוא דרש שהמשטרה תחקור את הפרשה, ולא רק את נסיבות מותם של שני המחבלים, אלא גם ובעיקר את בידוי הראיות בפני הגורמים הרשמיים. אך דרישה זאת נתקלה בהתנגדות נחרצת של הממשלה, שדרשה לסגור את התיק, כאילו דבר לא קרה. המחלוקת הקשה בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה נשמרה אף היא כסוד כמוס, מכוח צו הצנזור, אף שפרסומה לא היה מסכן בשום אופן את ביטחון המדינה, ולמרות העניין הציבורי בחשיפת המידע. ושוב, כמו בפעמים הקודמות, צו הצנזורה היה בלתי חוקי ואף בלתי יעיל. המידע דלף (ממקור שאינו ידוע עד היום), פורסם בטלוויזיה, בלי לגרום כל פגיעה בביטחון.
הפרסום עורר סערה ציבורית, שהובילה לבדק בית יסודי בשב"כ. בין השאר, היא הובילה, כפי שוועדת חקירה ממלכתית קבעה, ושב"כ הפנים, לקביעה שהוא אינו רשאי לפעול בניגוד לחוק, כפי שחשב ונהג קודם לכן, אלא הוא כפוף לחוק כמו כל רשות שלטונית אחרת. הוא חדל, לדוגמה, לשקר לבית המשפט העליון. ובשנת 2002 חוקקה הכנסת את חוק שירות הביטחון הכללי, הקובע את הסמכות ומסדיר את התפקוד של שב"כ, וכיום שב"כ חשוף הרבה יותר לידיעה (ולביקורת) של הציבור. בסופו של חשבון, חשיפת הפרשה בפני הציבור, בניגוד לצווי הצנזורה, עשתה את השב"כ, כפי שראשי שב"כ מעידים, לגוף תקין יותר, בלי לעשותו יעיל פחות.
עם זאת, תפקוד הצנזורה הצבאית בפרשת קו 300, ובאירועים נוספים, הבהיר היטב שסמכויות הצנזורה לפי תקנות ההגנה רחבות יתר על המידה, וכי הצנזורה עושה בהן לא אחת שימוש בלתי ראוי. המסקנה המתבקשת הייתה שראוי להגביל את סמכות הצנזורה. ההזדמנות לעשות זאת נקרתה לבית המשפט העליון בשנת 1988 בפרשת שניצר. בפרשה זו התבקש בג"ץ לבטל צו של הצנזורה שאסר פרסום כתבה שמתחה ביקורת כללית על תפקודו של ראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, ערב פרישתו. גם הפעם, כפי שבג"ץ קבע, פרסום הכתבה לא היה עלול לפגוע בביטחון המדינה, ולכן הצו בוטל. בג"ץ לא הסתפק בכך וקבע, לראשונה, מבחן להפעלת סמכות הצנזור: מבחן הוודאות הקרובה. לפי מבחן זה הצנזור אינו רשאי לאסור פרסום אלא אם קיימת ודאות קרובה שהפרסום יפגע באופן ממשי בביטחון המדינה. זה המבחן המנחה את הצנזורה מאז ועד היום.
במאמר מוסגר ראוי לציין שזה היה אחד מפסקי־הדין האקטיביסטיים ביותר של בית המשפט העליון, וכיום אין ספק שבמקרה זה (ויש רבים כמוהו) האקטיביזם השיפוטי היה חיובי: הוא חיזק את חופש הביטוי, ובכלל זה את חופש העיתונות, שבלעדיו אין קיום לדמוקרטיה, ואת זכות הציבור לדעת, שהיא חיונית כדי למנוע ולתקן תקלה, עוול ואף אסון מצד השלטון.
יש לקוות שגם כיום, בזמן מלחמה, הצנזורה הצבאית פועלת באיפוק, לאור מבחן הוודאות הקרובה, כפי שנדרש במדינה דמוקרטית. עם זאת, תקנות ההגנה משנת 1945, ובהן גם תקנות הצנזורה, עדיין עומדות בתוקפן, כמעט 80 שנה, ועדיין ראוי, כפי שהיה ראוי לפני שנים רבות, לבטלן ולהחליפן בחוק של הכנסת. כיצד? אפשר למצוא דוגמה לכך בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) משנת 1979. חוק זה ביטל בתקנות ההגנה את ההוראות שאפשרו מעצר מינהלי על ידי מפקד צבאי ללא משפט, ללא הגבלת זמן וללא ביקורת שיפוטית ראויה, וקבע במקומן הוראות חדשות, שאומנם גם הן מאפשרות מעצרים מנהליים, אך בתנאים הנדרשים ובכפוף לאישור של נשיא בית־משפט מחוזי. אכן, די לחרפה ולסכנה שתקנות ההגנה ממיטות עלינו, אזרחי ישראל.
הצנזורה הצבאית ופרשת קו 300
פרופ׳ יצחק זמיר
פרופסור למשפטים, שופט בית המשפט העליון בדימוס וחתן פרס ישראל לחקר המשפט. במהלך פרשת קו 300 הוא כיהן כיועץ המשפטי לממשלה
מה צנזרו ממני כילדה?
טאשה אדמסקי
על מה שהמשפחה שלי הסתירה ממני
ההורים שלי אף פעם לא סיפרו לי שאני לא יהודיה על פי ההלכה, וזאת למרות שחגגנו את החגים היהודים בבית, שמרנו מסורת ותמיד היו סימנים של יהדות בבית.
איך גילית ומה הרגשת?
תמיד הייתי מקבלת סימנים מהחברה שאולי אני שונה. תמיד היו מוודאים ורוצים לדעת מאיפה אני והאם אני יהודיה. היו שואלים אותי את זה ישירות, כיוון שהשם שלי לא סטנדרטי, הוא לא יהודי ולא ישראלי. היו שואלים אותי מה המקור של השם והשאלה הבאה תמיד היתה אם אני יהודיה, ובראש שלי ברור, אנחנו חוגגים את החגים היהודים, אומנם אנחנו חילונים אבל מבחינת סממנים — אבא שלי תמיד הלך עם מגן דוד גדול, אנחנו עושים ארוחות שישי כמו שאר המשפחות הישראליות — אומנם עם הטאץ׳ שלנו אבל אף פעם לא ירד לי האסימון שמשהו שם לא תקין ולא מבוצע כפי שהוא ״אמור להיות“. אני גם לא ידעתי את כל ההלכות והחוקים ואיך שזה נקבע. לי זה היה מובן מאליו.
אני הייתי לקראת שירות צבאי והתחלתי לקבל זימונים לצו ראשון. בשלב מסוים פתאום קיבלתי הודעה מ״נתיב״ על תהליך גיור. הסתכלתי על המכתב ועל החברים שלי בכיתה, והתחלתי לשאול אותם אם גם הם קיבלו את המכתב הזה. מהר מאד הבנתי שאף אחד חוץ ממני לא קיבל אותו. וככה גיליתי שאני לא יהודיה. חזרתי הביתה ודיברתי עם ההורים שלי על זה וכך נפתחה שיחה על כך שאמא שלי אף פעם לא הצליחה לעבור גיור מההתחלה ועד הסוף. היא וויתרה על זה וההורים שלי ויתרו על זה למען הקשר שלהם כך שלמעשה אני לא נחשבת יהודיה במדינת ישראל.
מילון מושגים
טאבו
עניין שיש הסכמה כללית שלא לדון בו בפומבי. בניגוד לצנזורה, אין מדובר באיסור ממשלתי אלא בהסכמה חברתית.
האם את חושבת שזה היה נכון לחסוך ממך את המידע הזה?
אני בטוחה שכל הורה היה רוצה להשאיר את הילדים שלו כמה שיותר נאיבים וכמה שיותר בטוחים מהעולם החיצוני והאכזרי הזה, אבל אני יצאתי נאיבית מדי. הרגשתי שהפקירו אותי, שלא הנחו אותי בתהליך הזה של להבין את הסיטואציה שלי, להכיר את המידע כמו שהוא, להבין איך יסתכלו עלי מבחוץ ומה אנשים יגידו לי, האם זה חשוב או לא. לא היו לי אנשים מאחורי, את ההורים שלי שילווה אותי וינחו אותי בתהליך הזה. הרגשתי שאני צריכה לעבור את המלחמה הזו לבד. הרגשתי שכל העולם קרס עלי, כי כל מה שחשבתי שהוא המציאות שלי והוא האמת שלי הוא כבר לא. נגשתי להתמודדות הזו לבד.
בצבא התחלתי תהליך של גיור, ההורים שלי לא היו שותפים לתהליך. אמרתי לעצמי שזה חשוב לי מול עצמי, אחרת לא אהיה חלק מהעם הזה, בחיים לא אהיה חלק מהאוכלוסיה הזו, מהדת, אז תמיד ארגיש שאני ״לא מספיק״ מאיזושהי סיבה. התהליך הזה היה די בודד והייתי רוצה יותר ליווי ותמיכה.
מה צנזרו ממני כילדה?
טאשה אדמסקי
סטודנטית בשנה השנייה לתואר ראשון במנהל עסקים בבית הספר הבינלאומי, משתתפת בתוכנית רובינשטיין למנהיגות
בעד הצנזורה ונגד הבולשיט
ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר
על השאלה האם צנזורה שלטונית היא הסכנה הגדולה בעידן ההצפה במידע מניפולטיבי?
בשנת 1980 התרחש באוניברסיטת קליפורניה ברקלי מהפך בלשני חשוב. במאמר מכונן הבהירו צמד בלשנים, לייקוף וג'ונסון, כי ״מטאפורות יכולות להרוג״. מטאפורות, הם טענו, לא חשובות רק למשוררים המדמים את שפתי אהובותיהם לשושנים ואת שיערן לפחם שחור; אלא גם לכל התנהלות אנושית וחברתית וליחסים בין בני אדם. אם מתבוננים בכך, יש צדק בדבריהם: ״קיר הברזל״ של ז'בוטינסקי הסביר מי האויב טוב יותר מכל לוחם המטאפורה של צ'רצ'יל — ״מסך הברזל״ — חצתה את העולם לשניים והיטיבה לשרוד יותר מכל גבול ממשי והמטאפורה ״בינה מלאכותית״ יצרה השוואה בין יכולת אנושית ליכולת של מכונות. המטאפורה הפילוסופית־משפטית־פוליטית שבה אעסוק כאן היא ״שוק הרעיונות והדעות״.
לפי המטאפורה, רק ב״שוק רעיונות ודעות״ תחרותי וחופשי, בהקבלה לשוק הסחורות של אדם סמית, ינצחו המוצרים הטובים. החזון האופטימי של המטאפורה הוא לפיכך שהשוק החופשי יבצע את תפקידו בהגנה על רעיונות "טובים" ו"נכונים" מפני רעיונות ״רעים״ ו״שקריים״.
ההנחה המובלעת במטפורה היא ששוק הרעיונות והדעות נמצא תמיד בסכנה של צנזורה, שעלולה ליצור מחסור. מכך נגזר החשש שיש להגן בכניסות אל השוק מפני צווארי בקבוק — שלטוניים או כלכליים. אם רק לא תהיה צנזורה, שוק הרעיונות יפעל היטב מכוח היד הנעלמה.
צנזורה שלטונית יכולה להתבטא במגוון דרכים. למשל: צנזורה צבאית; סגירת כלי תקשורת וצווי איסור פרסום; חקיקה פלילית מגבילת ביטוי; רגולציית תקשורת המפקחת על רישיונות להקמת כלי תקשורת; הסרת מידע לאחר שכבר פורסם (למשל מכוח חוק איסור לשון הרע והגנת פרטיות); חסימת גישה לארכיונים וסירוב לבקשות חופש מידע; וכמובן שגם ניטור ומעקב אחר דוברים.
כל אלה יוצרים ״אפקט מצנן״ על הנכונות להתבטא. בתי משפט נדרשו ליצור איזונים בין אינטרסים ציבוריים, לבין הצורך להגן על שוק הרעיונות והדעות. כך נולדו נוסחאות איזון כגון ״סכנה ברורה ומיידית״ או ״וודאות קרובה לפגיעה חמורה באינטרס ציבורי״, שנועדו לצמצם את צווארי הבקבוק בכניסה לשוק הרעיונות.
החל משנות השמונים של המאה העשרים נוסף גם החשש מפני צווארי בקבוק ממקור פרטי. זאת, בדמות ניצול כוח השוק לרעה על־ידי ״ברוני התקשורת״ לצד צנזורה עצמית של עיתונאים החוששים למקום העבודה שלהם.
מילון מושגים
היד הנעלמה
״יד בלתי נראית“ הוא ביטוי שהוצג על ידי ההוגה והכלכלן אדם סמית׳ בספרו ״עושר העמים“ (1776). סמית׳ הניח שכלכלה יכולה לעבוד בצורה הטובה ביותר בתרחיש של שוק חופשי שבו כל אחד יעבוד אך ורק למען האינטרס שלו ואילו האינטרס הכללי יתממש על ידי הדינמיקה הבלתי נראית של כוחות השוק.
מבחינה כלכלית הגדרה של ״היד הנעלמה“ היא האיזון בין ביקוש להיצע שעוזר לשוק להגיע לשיווי משקל ולביצועים מיטביים ללא התערבות או כוח מכוון. למעשה על פי סמית' כל ניסיון של יד גלויה להתערב בשוק פוגע ביעילות של היד הנעלמה. הוא הסביר שכלכלה תעבוד ותפקוד טוב יחסית אם הממשלה תניח לאנשים לקנות ולמכור בחופשיות בינם לבין עצמם. כך כלל החברה תתקדם דרך האינטרס של יחידים.
מסך הברזל
מושג סמלי שטבע ווינסטון צ׳רצ׳יל ב־1946. בנאום שנשא חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בנאומו התייחס לחומה הדמיונית שחילקה את העולם של אחרי מלחמת העולם השנייה ל״רעים ולטובים“. מצד אחד עמד אז הקומוניזם של מזרח אירופה ומנגד — הקפיטליזם של "המערב“.
קיר הברזל
הוא מאמר עמדה, שכתב זאב ז׳בוטינסקי, והופיע לראשונה ב־4 בנובמבר 1923 בברלין בעיתון הציוני בשפה הרוסית. המאמר תורגם לעברית ופורסם ב"הארץ" ביולי 1925 תחת הכותרת "פרלמנט", מאז תורגם מספר פעמים. המאמר נחשב כבסיס הרעיוני לתפיסתו הציונית של ז׳בוטינסקי והשפיע רבות על התנועה הציונית כולה.
חופש המידע
לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית (לפי חוק חופש המידע, תשנ״ח — 1998).
הטכנולוגיה כעוקפת צנזורה שלטונית
העידן הדיגיטלי של המאה העשרים ואחת הביא עמו זמינות של אופני פרסום, מידע ודעות. השירותים שמוצעים בו מאפשרים לעקוף מנגנוני צנזורה מסורתיים וחקיקה מגבילת ביטוי, בשל היעדר גבולות ריבוניים של הרשת. עושר המידע והנגישות שלו באמצעות מנועי חיפוש מאיינים סירוב של המדינה למסור מידע. פלטפורמות תוכן גולשים עוקפות את ההיררכיות של אמצעי התקשורת הממוסדים והריכוזיים, וטכנולוגיות של הצפנה הופכות את האפקט המצנן של המעקב למפחיד פחות.
לראשונה בהיסטוריה האנושית, לא ניכר איום על שוק הרעיונות והדעות מצד גורמים צנזוריאליים. ענקיות הדיגיטל עצמן עודדו את התפיסה כלפי המוצרים שלהן כ״שוק הרעיונות״ החדש, בנו את עצמן כמגינות חופש הביטוי. עוד הן טענו שיש למנוע כל דרישה לקביעת גבולות בפלטפורמות שבשליטתן. בתי משפט ומחוקקים החרו החזיקו אחריהן, וזאת למרות שמערכת היחסים של חברות אלה עם הציבור היא מסחרית וחוזית ביסודה.
השנים האחרונות מלמדות על חולשתה היסודית של המטאפורה לפיה בשוק רעיונות ודעות חופשי מצנזורה, עשיר ושוויוני, יצופו מאליהם הרעיונות האמיתיים והנכונים: סביבת המידע הפכה רעילה, כפי שהתחוור בהפצת דיסאינפורמציה בתקופת הקורונה, הפצת תכני זוועה במלחמת חרבות ברזל, השפעה על בחירות, קידום אי שקט חברתי ודיכוי היכולת של קבוצות מיעוט להשתתף בשיח הציבורי - בכל העולם הדמוקרטי. בינואר 2024 הגיעו הדברים אל צמרת הכלכלה העולמית, כאשר הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס קבע שאחד האיומים המיידיים על שלום העולם הוא מגפת הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות, בדומה לאיומי האקלים והגרעין.
לאזרחים אין שפע של זמן, מסוגלות ועניין להיחשף אל, לבחון ולהתווכח על, דעות ורעיונות, ולכן טעות לחשוב שאם יהיו מספיק מאלה השוק יתפקד כראוי. אבל, דווקא השוק העשיר במידע גרר מחסור במשאב אחר — תשומת הלב של הנמענים. צוואר הבקבוק בכניסה אל השוק הפך לשליטה בתשומת הלב, שהתבררה כיקרה, ולא במידע, שהפך למשאב זול.
חלק ממשבר המידע הנוכחי מתגלם בכך שישנם כוחות המבקשים להציף בכוונה את השוק, הפעם בבולשיט, כנשק אסטרטגי שמטרתו ליצור מפולת שלגים אדירה של מידע שבתורה תערער את יכולת הציבור לברר את המציאות. אסטרטגיה זו, המכונה לעתים ״צנזורה הפוכה״, מתבטאת במעבר מתרבות של חקירה, גילוי וויכוח על רעיונות חדשים, לתרבות של שכנוע באמצעות חזרתיות מציפה של תכנים דומים, וכן של רשתות השפעה והדהוד שתכליתן ליצור הגברה מלאכותית של תכנים ורעיונות. תהליכים אלה מתבצעים בסקאלה רחבה, בעלות נמוכה וחלקם על־ידי מתקשרים לא אנושיים (צ'אטבוטים או בוטים) שמגבלות הזמן והעלות של בני אנוש אינן חלות עליהם.
הפרדוקס של חברות הטכנולוגיה
השאלה היא האם בעידן של הצפה בשוק הרעיונות, המטאפורה שהנחות היסוד שלה הן החשש ממחסור ומצנזורה, לא הופכת לקלישאה. אם להיות בוטה יותר, אשאל: אם הפרדיגמה הצנזוריאלית של שוק הרעיונות מסכנת את הדמוקרטיה לא פחות משהיא תורמת לה?ֿהאם יש צורך בחשיבה מחודשת על התאוריה המכוננת של שוק הרעיונות, בעידן של הצפה במידע ולא של מחסור בו?
קשה להתעלם מן הפרדוקס: בשנים האחרונות הצדיקו חברות הטכנולוגיה את מדיניות ניטור התוכן הרופפת שלהן בחשש מפני צנזורה. ככל שההשלכות המזיקות של מידע שגוי, הקצנת השיח וקיטוב פוליטי, וקשירה בין תוכן לבין טירגוט של נמענים, הפכו ברורות, מדינות וגם חברות מסחריות החלו לנקוט צעדים כדי לטפל בהן. פעולות אלה נתקלו, בתורן, בזעקות שמדובר בצנזורה. למרבה ההפתעה ועל אף כישלונה הברור, מתברר שהמחויבות הרעיונית העמוקה כלפי המטאפורה עדיין קיימת, והשיח הנוגע לחופש הביטוי במרחב הדיגיטלי מתבסס על חשש מפני צנזורה גם בתקופה הנוכחית. אבל, כאשר מידע הופך למשאב הנמצא בהצפה, והמגבלה המרכזית הופכת להיות היכולת לאמת, לאושש, להבין, לנתח אותו ולהפיק ממנו מסקנות ותובנות שהן בעלות ערך ליכולת התפקוד האזרחית והדמוקרטית — נדרש לשאול האם הפרדיגמה של צנזורה היא הדרך הנכונה לחשוב על חופש הביטוי.
בעת הזאת נדרש לקבל את ה״זכות לביטחון עובדתי״. מן הזכות הזאת ניתן לגזור כללים רגולטוריים המאפשרים הסרת תכנים מרשתות חברתיות, חסימת אתרי אינטרנט, חשיפת מתבטאים אנונימיים כדי להבין אם הם בני אנוש או בוטים וגם הטלת חובות שונות של שקיפות — מאלגוריתמים ועד נתונים לגבי הסרת תכנים. ניתן גם לראות כלגיטימיים קביעת כללי קהילה ותנאי שימוש ואכיפה (אנושית ורובוטית) שלהם, סימון של תכנים לפי מקורם (האם מדובר בדובר אנושי? האם קהילת המשתמשים סימנה תוכן כתוכן שאינו נכון? האם מדובר בתוכן יציר־מכונה?), ואפילו חסימת חשבונות, האטת קצב הפיזור של מידע או הסרתו.
ההבנה של סכנת "הצנזורה ההפוכה" מחייבת אותנו להתבונן בסביבת המידע שלנו בעיניים חדשות.
הזכות לביטחון עובדתי
צעדים אלה יתפסו כהגנה מפני הצפה מכוונת ואפילו זדונית של שוק הרעיונות, המשבשת את האפשרות לברר את המציאות ולהעריך את אמינותם של רעיונות בשוק זה. אני מודעת לכך שהחשש המסורתי מפני צנזורה היה גם חשש שניוני־מוסדי: מיהו המוסד שיקבע מהי האמת. אכן, מתן האפשרות לשלטון להבחין בין ״ביטוי טוב״ ו״ביטוי רע״ היא מסוכנת ויכולה לשמש כלי דיכוי עוצמתי. לכן היה נוח כל כך להתרפק על הפתרון של ״רגולציה מבנית״, כלומר לחשוב שהבטחת תחרות בשוק הרעיונות תוביל להישג המיוחל. אבל אלה אינם ההסדרים שאני סבורה שנגזרים מן הזכות לביטחון עובדתי. כוונתי איננה לכך שמוסד שלטוני יקבע מה נכון ומה פייק, אלא שכלי המדידה (חשבונות; לייקים; שיתופים), דרכי הפיזור והאיטרציה של מידע (Iteration), מקורות המידע (כיצד והיכן נוצר) והדרך שעשה המידע עד שהגיע אל המשתמשים — יהיו שקופים ובהירים.
״הזכות לביטחון עובדתי״ כבסיס לקיומו של שיח דמוקרטי עשיר תחייב ״עיצוב למען הדמוקרטיה״, כלומר בחירות עיצוביות־רגולטוריות שמטרתן לסייע ביצירת סביבה של דיון רציונלי: מרחבים מאובטחים, פרטיים ופרטיים למחצה, שבהם ניתן לממש אינטראקציות איכותיות של חקר ודיון בנושאים של פוליטיקה, תרבות וחברה בביטחון ובכבוד הדדי, גם אם סופן בדיסצנזוס ולא בהסכמה. שוק הרעיונות יישאר מטאפורה פוליטית עוצמתית, והחשש מפני צנזורה בעינו עומד. אבל ההבנה של סכנת ״הצנזורה ההפוכה״ מחייבת אותנו להתבונן בסביבת המידע שלנו בעיניים חדשות.
בעד הצנזורה ונגד הבולשיט
ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר
מומחית למשפט וטכנולוגיה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה
43 דקות של טרור
רס״ב (מיל׳) איתי סודאי
על הדרך בה נכנס ״סרט הזוועות״ לתודעה העולמית
איתי סודאי הוא מנהל סטודיו לסטארט־אפים מתחילים, וחבר בועדה המייעצת של עמותת ״אית״ן — כל אחד יכול“ המקדמת אימוני כושר לבעלי צרכים מיוחדים. את שירותו הצבאי עשה במערך דובר צה"ל.
איפה השבעה באוקטובר פגש אותך?
בצומת דרכים. הקמתי ב־2023 את הסטודיו לסטארט־אפים מתחילים, כשהרעיון מאחוריו היה לשלב בסטודיו את ילדותי כעובד בחנות הקטנה לממכר עטים ומחברות, עם עולם ההייטק. דרך הסטודיו רציתי לאפשר לחברות קטנות לקום במהירות באופן שיאפשר להן להפיק רווחים כבר מהיום הראשון.
ה־6.10 היה רגע לפני מה שנראה לי כפריצת דרך. הייתה לי ביד חברת סטארט־אפ אחת ממנה התפרנסתי וחברה שנייה שהייתה אמורה להיות משווקת כמה ימים לאחר מכן.
אז זומנתי למילואים. בתוך כל הבלגן, התגלגלתי לפגישה עם דובר צה"ל לשעבר תת־אלוף רונן מנליס, ממנו קיבלתי את המשימה ליצור סרט שיציג את הזוועות. הייתה לו גרסה ראשונה והוא ביקש לבנות אופרציה שיווקית ותפעולית.
איך הגבת?
אני אמנם חדור מטרה, אבל לא יכולתי לדמיין את גודל האירוע. הבנתי שאני צריך להרים ״מוצר״ מאפס, וניסיתי לחשוב על זה באופן שבו אני עושה דברים דומים, במקום מוצר טכנולוגי יהיה המוצר שלי סרט שמטרתו להעביר מסרים, ובראשם מתן לגיטימציה להמשך פעולות צה"ל ברצועת עזה.
מאיפה התחלת? איך ניגשת בעצם למהלך השיווקי של הסרט?
בהתחלה הגדרתי את קהל היעד שלנו: עיתונות בינלאומית. הדרישה הייתה להביא מאות עיתונאים בינלאומיים לצפייה חד פעמית בסרט הזוועות. תוך יום בניתי תוכנית עבודה ליצירת האירוע המדובר; מסגירת אולם רלוונטי, דרך יצירת תנאים לצפייה שכוללים איסור תיעוד, מתוך רצון לשמור על כבוד הקורבנות המתועדים.
כשבדקתי באותו לילה את רשימת העיתונאים שאישרו הגעה הבנתי שרק בודדים מהמאות שהוזמנו תיכננו להגיע. ב־01:00 בלילה לאחר שיחה עם תא"ל מנליס החלטנו לבטל את האירוע. למחרת הגעתי מאוכזב לבסיס וניסיתי לחשוב איך לפצח את הסיטואציה. התייעצתי עם צוות יוצרי הסרט והבנו שכדי להתחיל עלינו לייצר אירוע שיתמרץ את הגעת הכתבים, כך שהסרט יהיה נספח ולא ה׳פוקוס׳. רצינו לייצר מצב של ׳קהל שבוי׳ — כי הרי מי יבחר מרצונו לראות סרט מזעזע שכזה במשך 43 דקות?
מה הדבר הראשון שעשיתם?
תיאמנו מסיבת עיתונאים אותה הוביל אלוף במיל׳ מיקי אדלשטיין שהיה הפנים הראשונות של צה״ל שהיו מוכנות להתראיין. הופעתו משכה היענות מכמה עשרות עיתונאים בכירים מרשתות תקשורת בינלאומיות. עם סיום מסיבת העיתונאים החלטנו להקרין את הסרט.
איך יצאו מההקרנה הראשונה? מה היו התגובות?
מיד כשיצאו להפסקה של חצי שעה עד לשיחה עם דובר צה”ל, אפשרנו להם לגשת לטלפונים. רצינו לראות מה יהיו ההשלכות של הצפייה בסרט שפרסומו לא אושר מראש. ראינו איך כולם מרגישים דחף לשתף בחוויה. חלק צילמו את עצמם בתגובה ראשונית, חלק צייצו בטוויטר ואחרים התקשרו לעורכי המערכת בניסיון לתאר את מה שחוו במילים.
באותו ערב, לאחר שפורסמו הידיעות הראשונות, קיבלנו עשרות פניות מעיתונאים ישראליים ובינלאומיים שביקשו לראות את הסרט. הבנו שעצם העובדה שאסור לפרסם את הסרט, יצרה שיח עליו, הידיעה שהקבוצה הראשונה שצפתה בו הייתה של הבכירים ביותר במערכות, יצרה לו מוניטין של מי שצפה בו, שייך לקבוצה אקסקלוסיבית. זה הפך את הצפייה בו לאירוע נחשק. בעולמות השיווק נקראת האסטרטגיה בה נקטנו 'Scarcity marketing'. העיקרון השיווקי הוא להשתמש ב'צנזורה מבוקרת' לצד פרסום מוגבל ומדויק סביב הצופים שבסרט וסביב תוכנו. בפועל השתמשנו באלמנטים של סודיות וערפול בכדי להפוך מוצר קשה לצפייה, שבעיקרו לא מביא ערך אישי לצופה מלבד אמפתיה כואבת, לבלעדי ונחשק לצפייה. הצפייה הפכה לכרטיס כניסה לסטטוס חברתי־יוקרתי. הבנו שאם נשתמש באסטרטגיה הזו נכון ונמנף אותה, נגיע לאנשים הנכונים בטיימינג הנכון ונוכל לייצר השפעה.
איך אתה מסכם את הפרויקט?
היינו צוות מצוין ומגובש, חמישה חיילים בסדיר ובמילואים, שקמו כל בוקר כדי להראות לאנשים את הנורא ביותר, נורא שלא חשבנו שיכול להתקיים בעולם מודרני שאנחנו חיים בו. אני רוצה להאמין שהצלחנו לייצר השפעה בסדר גודל משמעותי, לפחות לא כזה שיכולנו לדמיין. אני רוצה להאמין שהעבודה הקשה והמסורה שלנו הצליחה להעניק לצה"ל, לפחות קצת יותר, לגיטימציה לפעול כנגד ארגון הטרור חמאס.
אני באמת חושב שהקרנת הסרט, במובנים מסוימים, לצד מאמצים דיפלומטיים ומדיניים, אפשרו מרווח נשימה דיפלומטי להתנהל אל מול האויב הרצחני שעומד מולנו. פשוטו כמשמעו. הראינו על המסך את הרוע שהעולם לא יודע לדמיין.
איך היית מסכם ברמה האישית וברמה המקצועית?
ברמה מקצועית אני מרגיש שהעבודה על הסרט הייתה פסגה של הרבה תהליכים אישיים ומקצועיים שעברתי. הצלחתי למנף ולהשתמש בשיעורים, כישלונות והצלחות מהניסיון התעסוקתי שלי, החל משיטת השיווק ועד ליכולת להרים אופרציה מתפקדת מהר.
ברמה האישית, אחרי חשיפה לסרט שכזה, מספר פעמים ביום, לאורך חודשים — זה משפיע עליך. זה נכנס מתחת לעור. גם אם לא הרגשתי את זה כשהייתי בתוך ה׳המשימה׳ זה דפק לי בדלת ביום החופש הראשון שהיה לי. אחרי אחת ההקרנות, ניגש אלי אחד הצופים, והוא הביע תקווה ואמר לי מתוך דאגה ואכפתיות שהוא מקווה שמה שראיתי בסרט לא יישאר איתי ברגע שהמלחמה תגמר. עניתי לו שכל יום אני בוחר לצפות בסרט הזה מחדש, מתוך הבנה שאני פוצע את עצמי וכל הקרנה מעמיקה את הפצע יותר. הסברתי שאני יודע שזה יקח זמן, אבל כמו כל המדינה, גם הפצע הפרטי שלי יגליד. כששלי יגליד, אשא איתי צלקת, כואבת ועמוקה. כזו שלא אוכל להתעלם ממנה. צלקת שתהווה מצפן מוסרי בהחלטות העתידיות שלי.
43 דקות של טרור
רס״ב (מיל׳) איתי סודאי
מנהל סטודיו לסטארט־אפים מתחילים, וחבר בועדה המייעצת של עמותת ״אית״ן — כל אחד יכול״
הצנזורה החדשה: תקינות פוליטית
פרופ׳ ליאב אורגד
על כוונה טובה שהפכה למפלצת רעה
שאלון
1 —
שתי יצירות אומנות קלסיות שמכילות עירום קיבלו יחס שונה מבחינה חברתית, הציור ״המאחה העירומה״ (Naked Maja) מאת הצייר פרנסיסקו דה גויה (Francisco Goya) לעומת הפסל ״דוד״ של דוד מיכלאנג'לו (Michelangelo). מה היה ההבדל ביחס ומדוע?
2 —
האם המחזה ״מונולוגים מהווגינה (Vagina Monologues) מאת איב אנסלר, נחשב לתקין פוליטית?
3 —
מדוע הביטוי ״גבירותיי ורבותיי״ (ladies and gentlemen) נתפש כבעייתי?
4 —
האם זה תקין פוליטית להשתמש בביטוי ״יום שישי השחור״, ״בלאק פריידיי״ (Black Friday), ככינוי ליום שישי לאחר חג ההודיה, שבו הנחות משמעותיות במכירות?
5 —
מדוע נאסרה הקרנת הסרט ״חלף עם הרוח״ (Gone with the Wind)?
6 —
להלן שתי יצירות אומנות המציגות עבדים. את איזו מהיצירות השעו ואת איזו לא, ומדוע? עבודה א׳: ציור בכרכרה המלכותית בבית המלוכה ההולנדי שבו נראים עבדים אינדונזים. עבודה ב׳: תבליט המוצג בשער טיטוס ברומא שבו חרוטים לגיונרים רומיים ועבדים עבריים הנושאים כלי כסף ושלל ובו מנורת בית המקדש.
7 —
מדוע הוחרם שיר הקריסמס Baby it’s cold outside?
8 —
מדוע עלילת הסרט הקומדי ״פיטר ראביט״ (Peter Rabbit), נתפשת כלא תקינה מבחינה פוליטית?
תקציר העלילה: גיבור הסרט, פיטר, נלחם בתומאס, שכן עמו יש לו סכסוך. במסגרת זאת, השניים טומנים מלכודות אחד לשני. פיטר מחשמל את תומאס, ותומס ממלכד בדינמיט את המחילה של פיטר. בתגובה לכך זורק פיטר על תומאס פטל שחור, מה שגורם לו לתגובה אלרגית חריפה.
תשובות
1. העתק של הציור של גויה הורד מאוניברסיטה בפנסילבניה לאחר שמרצה טען שנוכחות הציור מטרידה אותו מינית, להבדיל מהפסל של דוד המוצג במוזיאון בפירנצה. יש משהו תמוה בכך שערום נשי נתפס כלא תקין פוליטית ומטריד (ישנן עשרות דוגמאות באירופה שאנשים דתיים ביקשו לכסות פסלים וציורים של ערום נשי) בעוד שהיחס לערום גברי סובלני יותר.
2. בקולג׳ Mount Holyoke מצאו שהמחזה מפלה לרעה טרנסג'נדרים ואחרים/ות בכך שמניח שלאישה חייבת להיות ״ווגינה״.
3. בביטוי זה נאסר להשתמש בחלק מהמרחב הציבורי. למשל, בתחנות הרכבת בלונדון והולנד או בחברות תעופה בינלאומית. הטענה היא, שמדובר בביטוי מדיר, ביוצרו חלוקה מגדרית בינארית לגברים או נשים ומדיר מגדרים טרנסג׳נדרים ואנשים עם זהויות מגדריות שאינן גבר או אישה. בבוסטון, בוטלה הצעת עבודה לאדם לאחר שפנה במייל לנשים במילה ״גבירותיי״, שנתפסה כמילה ״מיקרו-אגרסית״
4. ביטוי זה לא נתפס כבעייתי. המקור לביטוי כפול: המונח Into the black, שמשמעותו היא כניסה למצב של רווחיות כלכלית; ותיאור הכאוס שנוצר בערים הגדולים בשנות ה-60 (החל בפילדלפיה), כאשר מספר גדול של אנשים נכנסו לערים לקניות החג ויצרו כאוס עירוני.
5. במקומות רבים הקרנת הסרט נאסרה או הותרה עם ״אזהרת צפייה״ בשל היותה גזענית.
6. הציור בכרכרה המלכותית לא הוסר אך השימוש בכרכרה הושעה לפי שעה בשל היותו משפיל כלפי האוכלוסייה האינדונזית בהולנד ותזכורת למשטר עבדות וקולוניות. עם זאת, הגם שניתן לטעון שהתבליט בשער טיטוס משפיל ומעליב יהודים, לא התעוררה בעיה דומה.
7. השיר נתפס כסקסיסטי, שוביניסטי ומעודד אונס.
8. נטען כי הסרט נותן לגיטימציה להתנהגות שמסכנת בעלי אלרגיות ביודעין, שכן פיטר ידע שתומאס אלרגי לפטל שחור.
אני זוכר את ליל הסדר הראשון שלי בארצות הברית. קראנו בהגדה וחלקי הגיע: ״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה...״. אך בגרסה באנגלית היה כתוב ״כנגד ארבעה ילדים״. הסבירו לי ש״ילדים״ זה יותר תקין פוליטית מבנים. כמה חודשים לאחר מכן, קולגה שלח לי מאמר לפידבק. לא מצאתי את המאמר משכנע ושלחתי שורה ארוכה של הערות בונות (כך לפחות חשבתי). הקולגה נעלב. חברה משותפת נדהמה מהאופן שבו כתבתי הערות. ״יש דרך״, היא הסבירה לי, ״קודם כותבים דברי שבח, לאחר מכן ביקורת, ובסוף מקנחים במחמאות״. יש לזה אפילו שם: ״שיטת הסנדוויץ׳״.
שנים חלפו ושלחתי מאמר לשיפוט לכתב העת לזכויות אדם של אוניברסיטת הרווארד. המאמר עסק ביחסי רוב ומיעוט והצגתי חמש סיבות מדוע קבוצות רוב באירופה מחפשות דרכים עקיפות להגן על תרבותן. אחת הסיבות הייתה קשורה בתקינות פוליטית. המאמר התקבל לפרסום, אך בכפוף לתיקונים. עורכי המאמר העירו כי ״המושג ׳תקינות פוליטית׳ משמש לעתים את חברי המפלגה הרפובליקאית על מנת ללעוג לחברי המפלגה הדמוקרטית. לפיכך, אנא שקול מונח אחר, ניטרלי״. מוזר, חשבתי, וברוח זו השבתי: ״הערתכם היא בין מצחיקה למוזרה. האם אתם אומרים לי שזה לא תקין פוליטית אפילו להשתמש במונח ׳תקינות פוליטית׳?״.
מהי תקינות פוליטית? דרך שבה צריך להתבטא ולהתנהג כדי לא לפגוע או להעליב או לתת הרגשה של נחיתות, הכוונה במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות או אלו המשתייכות לקבוצת מיעוט. עולם המשפט מגן לא רק על זכויות אדם אלא גם על רגשות אדם. מצופה מבני אדם להתנהג באופן שאינו מעליב ובוטה, הגם שאין דיבר ״אל תעליב את חברך״ או קטלוג משפטי של ״מותר״ ו״אסור״. ברור שצריך להימנע מביטויים הומופובים, גזעניים, אנטישמיים וסקסיסטים.
אבל לא הכול ברור. צריך לומר ״מבוגר״ ולא ״זקן״, ״מלא״ ולא ״שמן״, ״בן זוג״ ולא ״בעל״ ו״מעסיק״ ולא ״מעביד״. התחשבות ברגשות מצריכה גם גיוון גזעי ומגדרי ותיקון עוול היסטורי לא מוצדק. מעבר לכך, הגבולות של מותר ואסור הן פונקציה של היגיון בריא, תרבות ומקום־שפה קשורה לחברה, להיסטוריה ולרגישויות מקומיות — וגם של פערי דורות.
התקינות הפוליטית הפכה בעשורים האחרונים מתנועה שמגינה על רגשות אדם לתנועה ממשטרת דעות וביטויים.
ואולם התקינות הפוליטית הפכה בעשורים האחרונים מתנועה שמגינה על רגשות אדם לתנועה ממשטרת דעות וביטויים. במעגל המצומצם יש גופים שממליצים איך לדבר באופן שהוא תקין פוליטית. כך למשל, האיחוד האירופי פרסם בפברואר 2019חוברת שבה המלצות לאסור ביטויים לא ניטרליים מבחינה מגדרית והצעות לשיפורים. במקום ״אחים ואחיות״ יש לומר ״אחיות ואחים״ ובמקום ״הסכם ג'נטלמני״ יש לומר ״הסכם לא פורמאלי״.
בארצות הברית, דיקנים בעשרות אוניברסיטאות פרסמו מסמך המכיל מילים מיקרו־אגרסיות שמומלץ להימנע מהן. כך למשל, מוצע לא לשאול אדם ״מאיפה אתה?״ כי זה מלמד שאולי הוא לא ״אמריקאי אמיתי״; להימנע מלומר ״כאישה, אני מבינה מה את/ה חווה כמיעוט אתני״ בשל אנלוגיה שגויה בין מגדר לאתניות; ולא לומר ״האדם המתאים ביותר למשרה צריך לקבלה״ כי זה מנוגד לעקרון של העדפה מתקנת למיעוטים. מדריך ברוח זו פרסם לאחרונה מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן. לפי המדריך, יש להימנע במקום העבודה משימוש במילים שעלולות לפגוע, כגון ״אמא ואבא״ או ״בעל ואישה״ וגם ״בן ובת״. חשוב יותר, מילים מיקרו־אגרסיות נחשבות לפסולות גם אם אין כל כוונה לפגוע.
יתרה מכך, לפני שרוצים להקרין או לצטט קטע שבו ביטוי מיקרו־אגרסי, יש להציג ״אזהרת צפייה״ אשר מתריע כי הביטוי יכול לגרום לתגובה רגשית חזקה. אם למשל אני רוצה ללמד את הספר ״גברת דאלוויי״ של וירג׳יניה וולף בחוג לספרות, יש להקדים אזהרת צפייה שבספר יש תיאור של נטיות אובדניות. דין דומה אמור לחול על שירים מיזוגניים או סקסיסטיים כמו ״שיר הפרחה״ (אסי דיין) או ״שישה״ (שלמה ארצי) או סרטי בורקס שכותרתם ״תלווה לי את אשתך״ או שמחפצנים נשים כמו בדמותה של דנוטה בסרטי המתיחות של יהודה ברקן ובסרטי ״אסקימו לימון״ (או בסרט ״מציצים״), או שמציגים באור נלעג הומואים (״ספר נשים״), מזרחיים (״סלאח שבתי״, ״צ׳רלי וחצי״, ״קזבלן״, ״אלכס חולה אהבה״) או שחורים (״גונב מגנב פטור״).
במעגל הרחב יותר, אי־הקפדה על תקינות פוליטית יכולה להוביל לנידוי חברתי ולפיטורין ממקום העבודה. המונח ״תרבות הביטול״ מסמל נידוי של אדם בגלל אמירה או מעשה שאינו תקין פוליטית. אמירה (ולו חד פעמית) או מעשה (ולו חד פעמי) שנתפסים כלא תקינים פוליטית פוסלים את האדם. יש אינספור דוגמאות, חלקן תמוהות. במאי 2020, לאחר רצח ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, סירב פרופסור גורדון קליין מאוניברסיטת UCLA לבקשת סטודנט שחור בכיתתו לתת הקלות בבחינה לסטודנטים שחורים שסבלו לטענתם מפחד וטראומה בעקבות האירועים. הבקשה הייתה לתת הקלות על בסיס קטגורי ולא אינדיבידואלי, שכן בדיקה פרטנית עלולה הייתה להטיל נטל נפשי על הסטודנטים.
״איני נוהג להפלות על בסיס גזע״, השיב הפרופסור לסטודנט, והוסיף כי מתן הקלות מסוג זה יעורר טענות אפליה נוספות. תנועת ה־Black Lives Matter מצאה את סירובו כלא תקין ובעקבות קמפיין נגדו הוא פוטר מעבודתו. לא עזרו הטענות שהוא מלמד באוניברסיטה 39 שנה וכי מעולם לא היו טענות וממילא הרשעות נגדו על אפליה גזעית. הטענה הייתה שהפר את קוד ההתנהגות של האוניברסיטה ואת ליבת ערכיה וכי תגובתו הייתה ״שימוש לרעה בסמכות״.
בשנים האחרונות חלה הקצנה בתקינות הפוליטית למעגל רחב יותר, בשני כיוונים. האחד קשור בהרחבת תרבות הביטול לרעיונות ואנשים שחיו לפני עשרות ולעתים מאות שנים, בתקופות בהן הנורמות המוסריות של מותר ואסור היו שונות לגמרי, וזאת בשל ביטויים ומעשים שאינם תואמים את הנורמות המקובלות היום. לא מדובר על מקרים כמו השמעת שיריו של מייקל ג׳קסון, שמעשיו הפדופילים היו פסולים גם בתקופתו.
מדובר בפסילה של אנשים וטקסטים שבתקופתם שיקפו נורמות מקובלות או שכיחות ברוח התקופה. דוגמא ידועה היא מחיקת השם של וודרו וילסון, הנשיא ה־28 של ארה״ב והנשיא ה־13 של פרינסטון, משם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה. פרינסטון הודיעה כי ״החשיבה והמדיניות הגזענית של ווילסון הופכות אותו לאדם שלא ראוי שעל שמו ייקרא בית ספר או קולג׳״.
בעשרות מקרים נוספים, שונו שמות של רחובות ומוסדות והוסרו פסלים של אישים ״פסולים״ כדי להביע סלידה ממעשיהם או ביטוייהם. בשיפוט מוסרי רטרואקטיבי, קל גם יהיה להאשים את ״הסוחר מוונציה״ של ויליאם שייקספיר בגזענות ואנטישמיות, את הספר ״אליס בארץ הפלאות״ במתן לגיטימציה לקולוניאליזם וסקסיזם, ובכלל, מה יותר לא תקין פוליטית מהתנ״ך, ספר הספרים, שמכיל טקסטים שוביניסטיים וייתכן שגם פשעי מלחמה והסתה לרצח עם.
הכיוון הנוסף קשור בעלייתה של אידיאולוגיית הווק(woke). בבסיסה, זו תנועה לצדק חברתי וצדק מתקן המשלבת טהרנות מוסרית — סוג של פוריטנים מודרניים — ותקינות פוליטית קיצונית על גבול התאולוגית. תנועת הווק הפכה את התקינות הפוליטית למקרתיזם אידיאולוגי המבקש להגן על החלשים מול החזקים, המדוכאים מול המדכאים.
אחד האבסורדים וודאי זכור לישראלים מיד לאחר מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר. בסקר שנערך בהרווארד, 60% מהמשיבים הצעירים (גילאי 18–24) ציינו שניתן להצדיק רצח של 1200 אזרחים וחטיפתם של 250 אזרחים ישראלים בשל ״העוולות שישראל גרמה לפלסטינים״. חלק מהצעירים שהניפו שלטים ״מהנהר ועד הים״ כלל לא הבינו את משמעות הביטוי, שיכול להתפרש כגירוש יהודים מארץ ישראל, וחלקם היה מוכן לחתום על אמנת החמאס מבלי להבין את המשמעות לגבי רצח יהודים ולהט״בים.
אבל לא מדובר רק בקיצוניות אידיאולוגית. ביטויים שנתפסים כסטריאוטיפים מסומנים כבלתי תקינים. סיפור הילדים ״רחוב תות סיפור לא פשוט״ נתפס כלא לגיטימי בשל התיאור ״סיני אוכל במקלות קטנים״ ולצידו ״איש מלוכסן עיניים״ ו״קערת אורז ומקלות אכילה״, תיאור סטראוטיפי של אסיאתיים. גם סיפורים על משפחות מסורתיות עם אבא ואמא נתפסים כסטריאוטיפים בשל התעלמותם מקיומן של מסגרות חלופיות של משפחה.
עבורי, אמירת ״האמת״, גם אם היא מעליבה ולא נוחה, היא סמל לחברות וקרבה ואינטימיות; באינטראקציה עם אנשים, היא עלולה להיתפס כוולגרית ואלימה. השאלה מה מעליב, את מי, איפה, ומתי אינה ברורה מאליה. גם לא מי מחליט בשאלות אלו ומה ההשלכות.
התקינות הפוליטית ותרבות הביטול פוגעות בחופש הביטוי, במקרה הטוב, ומנסות למשטר מחשבות ושפה, במקרה הרע. ככה הן גם נתפסות בעיני רוב הציבור האמריקאי. הפגיעה קשה במיוחד כשנלווית לאלו סנקציה משפטית או חברתית. איני טוען שתקינות פוליטית אינה רצויה או מוצדקת. אדרבה, בבסיסה תכלית ראויה, המבקשת ליצור חברה מכילה, סובלנית וקשובה, הרגישה להבדלים בין בני אדם ולהיסטוריה לא צודקת של אפליה, עבדות וקולוניאליזם. ואולם, האמצעים הננקטים להשלטת מטרות אלו הם לעתים לא מידתיים. חלקם מוגזמים, אחרים לא רגישים לכך שנדרש זמן לשנות תפיסות תרבותיות שהשתרשו בשפה במשך מאות שנים או לכך שלבני אדם הרגלים תרבותיים. עבורי למשל, לומר את ״האמת״, גם אם היא מעליבה ולא נוחה, זה סמל לחברות וקרבה ואינטימיות; באינטראקציה עם אנשים, זה עלול להיתפס כוולגרי ואלים. השאלה מה מעליב, את מי, איפה, ומתי אינה ברורה מאליה. גם לא מי מחליט בשאלות אלו ומה ההשלכות.
התקינות הפוליטית ותרבות הביטול, בצורה ובמהות, הן סוג של צנזורה. לעתים באמצעות לחץ ונידוי חברתי. לעתים באמצעות ״ענישה״ כלכלית. ולעתים כצנזורה עצמית — אדם באופן וולונטארי מחליט שלא לומר דבר מה שמא ייתפס כהומופוב, אנטישמי, גזען או סקסיסט.
לבני אדם יש רגשות אך יש גם זכויות, בהן הזכות לחופש מחשבה וביטוי, גם אם שונה ומקוממת. כפייה של בחירת ״תחליפי מילים״ פוגעת בחופש המחשבה והביטוי. יתרה מכך, בשוק הדעות החופשי, יש גם ערך ללמידת היסטוריה גזענית ושגויה. בנוסף, גם לא ברור עד כמה התקינות הפוליטית יעילה להשגת מטרותיה.
ההנחה של תרבות הביטול היא שאין להמתין לכך ששינוי חברתי יוביל לשינוי השפה; במקום, שינוי בשפה הוא זה שצריך להוביל לשינוי חברתי. ואולם, באופן הפוך מכוונת היוצר, תרבות הביטול מחזקת את עלייתן של תנועות פופוליסטיות וקיצוניות שהופכות את המלחמה בתרבות זו לחלק מסדר יומן. בכך התקינות הפוליטית אולי גורמת לתוצאה הפוכה מזו שהיא רוצה להשיג.
הנראות של שפה ״לא תקינה״ פוליטית אולי מוזערה אך הזעם על הגבלתה מתועל לאפיקים אחרים, שנזקם, ייתכן, עולה על התועלת. לירז מרגלית אבחנה זאת נכון: ״הדחקה אומנם מאפשרת לשלוט בדחפים, במחשבות ובתחושות, אך האנרגיה הנפשית הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק היא הרסנית. מחיר ההדחקה עשוי להגביר את התחושות השליליות, האפליה והגזענות. לכן אף על פי שמטרת התקינות הפוליטית היא לתקן את המצב, היא למעשה רק מקצינה אפליה, גזענות וסקסיזם״.
התקינות הפוליטית צמחה לממדים קיצוניים שחותרים תחת הערכים הראויים שהיא מבקשת לקדם. היא הפכה לאלימה וממשטרת. משטור ביטוי מוביל אולי לשפה תקינה יותר פוליטית, אך הוא יוצר חברה פחות מכילה וסובלנית. כולנו נצא נפסדים.
הצנזורה החדשה: תקינות פוליטית
פרופ׳ ליאב אורגד
מנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים ופרשן משפטי של ערוץ ״רלוונט״. הוא מנהל קבוצת המחקר ״אזרחות ומשפט בינלאומי״ במכון למדעי החברה בברלין, ראש התכנית ל״אזרחות גלובלית״ באוניברסיטה האירופית בפירנצה, ופרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פקין בשנג׳ן.
בין השפיות לשגעון
עמית סגל ויהושוע וויס
בין הרצון לדעת לבין הצורך להימנע
הפגשנו בין עמית סגל, עיתונאי ופרשן פוליטי בחדשות 12, לד"ר יהושע וייס פסיכולוג קליני, בצומת שבין הרצון לדעת לבין הצורך להימנע מצריכת הידע. על מה שניהם מסכימים? לכולנו יש עודף במידע. אמנם "חשוב לדעת ולהיערך לסכנה אבל לא חייבים להסתכל על הזוועה". כך גם החדשות הפכו ל"מיגונית של התודעה״... והמסקנה היא שתפקיד הצנזורה, הוא בידיים שלנו.
תנו לנו לצנזר את עצמנו / עמית סגל
לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שבה צעדתי אל תוך המבנה המוזר בהרי ירושלים שבו שוכנת חברת החדשות של ערוץ 12. אז עוד קראו לה "חדשות 2", והתאריך היה יוני 2006. השם השתנה, גם ההתרגשות חלפה, אבל לבד מזאת הכול, לכאורה, כשהיה: אותו אולפן, אותה יונית, אותו נוסבאום, אותה שעה, קצת לפני שמונה בערב.
האמנם? דבר מה מאוד יסודי השתנה. תפקידה של מהדורת החדשות, היה אז, בנאלי ככל שזה יישמע, לשדר חדשות. בין השעה 20:00 לשעה 21:00 יכולת לדעת מה קרה ב־23 השעות שחלפו מאז הסתיימה המהדורה הקודמת. כן, כבר היו אתרי אינטרנט, ונכון — היו גם עיתונים ומבזקים ברדיו כל חצי שעה, אבל המטרה העליונה עדיין הייתה העברת פריטי מידע ממקום התרחשותם אל הציבור, אמא שלי הייתה מקפידה לצפות בתחזית בדקה לתשע, כדי שתדע מה ללבוש מחר: מעיל, סוודר או חולצה קצרה?
נדמה לי שאף אחד, גם לא אמא שלי, כבר לא מחכה למהדורה כדי להכין ביגוד. המרוץ הנושן אל המידע, הוכרע, ולרעת כלי התקשורת הממוסדים. ב־2006 התפיסה שתפקיד העיתונות הוא בעיקר הבאת כל המידע לפתחו של הצרכן כבר נשמה בכבדות. היא מתה בשנים האחרונות, ומקום קבורתה לא נודע. יש היום הרבה תפקידים לעיתונות הממוסדת, הבאת המידע לפני כולם היא לא אחד מהם. המידע הגולמי — תאונת דרכים בנגב, פעולת צה"ל בשומרון, שלג בחרמון — מגיע ישירות לבית הצרכן באמצעות הרשתות.
את המרוץ לדעת החליף במידה רבה המרוץ להבין. הציבור לא סובל ממחסור במידע, אלא מעודף מידע. מישהו צריך לארגן אותו — שזו פרשנות. אלף סרטונים בטלגרם מותירים את הצופה מבולבל: צה"ל מתקדם בחאן יונס, או תקוע? הממשלה בדרך להתפרק או דווקא יציבה? לאחר שהפסדנו, בספרינט חסר הנשימה למרחקים קצרים של עדכון על הקורה עכשיו, עברנו לענפי ספורט אחרים: מרתון (תחקירים וכתבות תעודה נרחבות שנמצאות היום במהדורה בנפח חסר תקדים), יידוי פטיש (בפוליטיקאים, או בקיצור דעתנות בקנה מידה שלא נראה בעבר), טריאתלון (שילוב של דיווח, פרשנות ודעה).
הוויתור הוליד ז'אנר חדש, מסוג שקשה היה לנחש שתוליד הטכנולוגיה: אם בעבר עיתונות נמדדה במה שהיא מפרסמת, היום היא מתפרסמת במה שלא. רוב הישראלים נחשפו לתמונות הזוועות של טבח השבעה באוקטובר, אבל לא בטלוויזיה ובשאר כלי התקשורת הממוסדים. רבים קיבלו לווטסאפ את סרטוני התעמולה הפסיכולוגית של חמאס, אבל בערוצים הממוסדים הסתפקו בתמונת סטילס אחת קפואה, רק כדי לציין ממי התקבל אות חיים. בעבר, כאשר כמה ערוצי טלוויזיה החזיקו במונופול או דואופול על הפצת המידע בציבור, הדיונים על הפצת סרטונים כאלה היו ערים ומרים.
היום, באופן הפוך, לא.
יש צנזורה צבאית, שמוטלת במדינות שונות בעולם המצויות במצב מלחמתי או בגירעון דמוקרטי. בישראל, למשל, הצנזורההצבאיתהיאבפועלאקטהתנדבותי שהחילו כלי התקשורת על עצמם.
יש צנזורה שמוטלת בפועל על ידי בעלי כלי התקשורת. אם יבואנית מאזדה מחזיקה בערוץ שלך, סביר שלא תקרא שם תחקירים על בעיות בטיחותיות בדגם החדש. בגלי צה"ל לא יהיו חשיפות נוקבות על תיק המניות של הרמטכ"ל. יש גם צנזורה עצמית: כזו שעיתונאי מטיל על עצמו מאימת הביקורת בעיתון של האליטות, מזעם ההמונים ברחוב, מפחד החשיבה הקבוצתית במערכת.
פה מדובר בצנזורה מסוג אחר לחלוטין: את זכות הציבור לדעת החליפה זכות הציבור לא לדעת. ייתכן שכבר צפו בהם בטלפון, אבל בחדשות הממוסדות ממתין להם תו תקן: פה אתם מוגנים מפני זוועות, מפני תעמולת האויב. תקבלו מלוא החופן פרשנויות, תיעוד, חשיפות, ראיונות — אבל יש דברים שלא תצטרכו לראות. זו מיגונית של התודעה.
עמית סגל, עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי. משמש כפרשן פוליטי בחדשות 12, בעל טור פוליטי בעיתון ״ידיעות אחרונות״, ומגיש את התוכנית ״פגוש את העיתונות״ יחד עם בן כספית.
לא ממהר לדעת / יהושוע וויס
אני חווה רצון לדעת, לקבל מידע. זה נחווה כדחף אנושי בסיסי, דחף החיוני להישרדות. ככל שאנו מבינים יותר, יודעים יותר, כך נוכל להיערך טוב יותר למה שהחיים מנחיתים עלינו. אילו ידענו בבירור שהחמאס מתכנן מתקפה רצחנית ב־7 לאוקטובר, מצבנו היה טוב לאין שיעור ממה שהוא עכשיו. אנחנו לומדים באופן מתמיד כיצד להתמודד עם אתגרי החיים, למידה הקשורה לידיעה. אך לעיתים נראה שאנו מתמכרים לאסוף מידע באופן שאינו מקדם אותנו. מנפיקי המידע מנצלים התמכרות זו ומספקים לנו מידע רב, שחלקו אינו מקדם אותנו.
מאז ה־7 באוקטובר היחס שלי לצריכת מידע השתנה. תחילה, היה לי חשוב לצרוך מידע רב וקראתי את מבזקי החדשות באופן שוטף. חשתי כיצד הרשתות החברתיות וגופי התקשורת השונים מפתים אותי לצרוך את הסרטונים המתארים את הזוועות של ה־7 באוקטובר, ומהרגע הראשון נמנעתי מהפיתוי. עצם הרצון להיחשף לזוועות גרם לי דווקא לא לרצות לשתף פעולה אלא לשמור על עצמי.
לאחר התקופה הראשונה, וככל שהמצב הקשה התייצב, עד שלא נשקפה סכנת חיים מיידית לי או לקרוביי בעורף, החלטתי להפסיק לקרוא את מבזקי החדשות ולהסתפק בקבלת תמצית חדשותית כשלוש פעמים ביום. לאחר מכן, חשתי שאני מסוגל לחזור ולצפות בסרטוני הזוועות, שבעבר לא הייתי מסוגל לראות, וזאת כדי להבין מה קרה באירועים השונים. לצערי, חלק לא קטן מהסרטונים מלווה בדרמטיזציה מיותרת, שבה הוסיפו הבזקים של לוחמה וקולות נפץ שאינם הכרחיים.
בתקופה הזו אנו מעוניינים להבין מה קורה באופן ענייני ולא לחוות דרמה מבוימת. האירועים עצמם הם דרמטיים מספיק. כל תושבי הארץ חווים מתח עצום ויומיומי. ניתן להגיד שאנו חיים בסיפור קשה שלא היינו יכולים להעלות על הדעת. כמות הכאב, השכול, הזעזוע, הציפייה המתוחה לחדשות לא טובות, מלווים את כולנו, כל אחד בדרכו.
מה שאני זקוק לו בתקופה זו הוא שקט. לא שקט של בורות. שקט של הכרה במצב. שקט של בכי. שקט של ענייניות. חייבים לעשות מה שחייבים לעשות. נכון שיש דילמות, נכון שיש טעויות כואבות, נכון שיש מנהיגים המקוממים בדבריהם ובמעשיהם. אך אינני זקוק להפיכת כל אירוע כזה או אחר לאירוע דרמטי מעבר למה שהיה: טעות, התנהגות מקוממת, פוליטיקה קטנונית וכדומה.
האם יש מידע הגורם ל"נזק פסיכולוגי”? לטעמי הנזק הוא המלחמה, הידיעה שיש סכנה קיומית, ואי הוודאות. מה שאני "לא רוצה לדעת" הוא הדרמטיזציה, הניסיון לוודא שאני מזועזע. אני רוצה לצעוק חזרה למפיקי הידיעות: "חברים, אני מבין. אנחנו מבינים. לא צריך לחזור על זה. לא צריך דווקא לזעזע. עצם הידיעה מזעזעת מספיק ואין צורך לחזור עליה שוב ושוב או להעצים אותה."
נלחמתי במלחמת לבנון הראשונה כחייל בשריון, ומשמאל לטנק אספו גופות חברים. מפקד הטנק ירד לסייע במלאכה וביקש ממני ומחייל נוסף להישאר בצריח הטנק ולשמור מפני התקפה נוספת. הוא אמר לנו: "אל תסתכלו שמאלה". לאחר דקה ראיתי את חברי נכנס לצריח, בוכה. הוא הסתכל. עבורי היה זה שיעור לחיים. חשוב לדעת ולהיערך לסכנה אבל לא חייבים להסתכל על הזוועה. חשוב שנשמור על עצמנו.
אני וחבריי הפסיכולוגים מנסים לסייע למי שנפגע: לשורדי התופת, למפונים, לחיילים, בעצם לכולנו. אנו כל הזמן מנסים ללמוד ולהפיק לקחים במה עוזר ומה פחות. כעקרון, טיפול פסיכותרפויטי כרוך בחשיפה: דיבור על האירועים המלחיצים, פורקן רגשות. אבל מתברר שלא פעם מה שנכון למטופל הוא דווקא לכבד את רצונו לא להתמודד עם מה שעבר, לא לחשוף את הפחדים. מתברר שלגיטימי לחלוטין, ואפילו בריא, לפתוח ולחשוף מתי שרוצים ומוכנים לכך, ולא לדבר, ולא לזכור ו״לא לדעת", אם זה מה שמתאים.
איננירוצהשיצנזרו עבורי את מה מותרלילדעתומהלא. אבל אינני רוצה את ההתרגשויות הדרמטיות, האמיתיות או המבוימות, של מפיקי הידיעות. ואני רוצה לבחור: מתי ועד כמה להיחשף ומתי אני זקוק לשקט ולמציאת כוחות פנימיים להתמודד.
ד״ר יהושע וייס עוסק בפסיכולוגיה קלינית, משפטית וארגונית, בעל תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית (אוניברסיטת אדלפיי בניו יורק, ארה״ב). מומחה קליני, ומומחה־מדריך בתחום הפסיכותרפיה והפסיכודיאגנוסטיקה, מלמד כיום באוניברסיטת רייכמן, חוקר ומפתח כלים להערכת עבריינות ומסוכנות.
בין השפיות לשגעון
עמית סגל ויהושוע וויס
עמית סגל הוא עיתונאי, איש רדיו וטלוויזיה ישראלי.
ד״ר יהושע וייס הוא פסיכולוג קליני, מלמד כיום באוניברסיטת רייכמן, חוקר ומפתח כלים להערכת עבריינות ומסוכנות.
בין דיסקרטיות לצנזורה
מלכה פיוטרקובסקי
עונה על השאלה את מי משרתת בחברה החרדית צנזורה על פגיעה מינית
לפני למעלה מעשרים שנה, פורסם מקרה של רב מכובד מהציונות הדתית הנושא במשרה מכובדת באחת האוניברסיטאות, שפגע מינית לאורך שנים ארוכות בנשים. המקרה נודע לציבור, בעקבות תלונה שהוגשה למקום עבודתו על ידי קבוצת נשים (שנמניתי עליהן) בדרישה שהתלונות יבדקו. ועדה שהוקמה באוניברסיטה לצורך בירור התלונות, הגיעה למסקנה שאכן התנהגותו של הרב, לא מאפשרת את המשך העסקתו באוניברסיטה ובשל כך פוטר מיידית. פיטוריו זכו לחיזוק מבית הדין לעבודה, כשהשופטים דחו מכל וכל את תביעתו בגין פיטורין בניגוד לחוק. משנודעה פרשייה זו לציבור הרחב, קיבלה כל אחת מקבוצת הנשים שליוו אותה תלונות רבות של נשים שנפגעו מינית. המכנה המשותף לחלק גדול מהתלונות היה, שהפוגע היה לדעת הנפגעות בעל סמכות חינוכית, דתית־רוחנית. כמות התלונות העידה שמדובר בתופעה רחבה, ושלנפגעות שנתנו בנו אמון ותיארו את פגיעתן, היה ברור שאף אחד לא יאמין לתיאוריהן, בשל מעמדו של הפוגע כרב, ראש אולפנה, מחנך נערץ. משום כך לא היה סיכוי שהן תגשנה תלונה בשום גוף רשמי.
כך מטופלת תלונה על פגיעה מינית
בישיבות ארוכות תיכננו את דרכי הפעולה של הפורום, כשהוחלט שהן חייבות להיות כפופות ל:
1 — ערכי ההלכה היהודית
2 — מערכת החוק והמשפט בישראל
3 — הידע המקצועי בתחום הטיפול בפגיעות מיניות
בהתאם לכך, עוצבה דרך טיפול הפורום בתלונה לפיה יכולה נפגעת [או נפגע] להגיש תלונה לפורום, באמצעות אתר האינטרנט, בשיחה עם מנהלת הפורום, או בפניה לכל אחד מחבריו. התלונה תועבר על ידי מנהלת הפורום לוועדה המקצועית שעליה להחליט האם התלונה מתאימה להגדרת מטרות הפורום.
הוחלט שהוועדה המקצועית שתטפל בתלונה תמנה הרכב שבו יהיו אנשי תורה, חינוך, טיפול ומשפט. בדרך כלל: שתי נשים ושני גברים. לאחר שיפגוש במתלוננת ויסביר את מהלכיו, יציע לה הפורום להגיש תלונה במשטרה — בליווי הפורום.
אם הנפגעת תחליט להמשיך את הטיפול בתלונתה בפורום — חברי ההרכב יידעו אותה, שהם מחויבים למסור את עיקרי תלונתה ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, וכן לדווח לו על כל התפתחות בטיפול בתלונה. יוסבר לה שחברי ההרכב מחויבים בשמירה מוחלטת של דיסקרטיות במשך כל הליך הטיפול בתלונה וגם לאחר מכן, להוציא מצב בו היועץ המשפטי לממשלה יבקש מהפורום את שם המתלוננת או את שם הפוגע.
לאחר בירור התלונה, עומקה, היקפה, בדיקה האם קיימות נפגעות נוספות מאותו פוגע וכד', יזמן ההרכב את הנחשד בפגיעה או בפגיעות, יציג לפניו את עיקרי הבירור שנערך ויבקש את תגובתו. לאור תגובת הנחשד למתואר בפניו, יחליט ההרכב מה מוטל עליו לעשות, כדי למזער עד למינימום את האפשרות שהפגיעה על ידו תמשך בעתיד.
ההרכב רשאי להטיל על הפוגע הגבלות כגון: סיום לאלתר של עבודתו עם נערות או נשים, איסור קבלת נשים לשיחות אישיות ו/או לשיחות הכוונה וטיפול וכד'. בנוסף, במקרים מסוימים ההרכב יציע לפוגע לעבור הליך טיפולי ממוקד שיסייע לו להפסיק לפגוע. כל זאת כדי לגרום לו להבין שהוא חייב לחדול מהתנהגותו הפוגענית. משהפוגע יקבל על עצמו את ההגבלות שהושתו עליו, חברי ההרכב יידעו אותו שהם ימשיכו לעקוב אחר התנהלותו, בדרכים העומדות לרשותם (נושא בעייתי בפני עצמו, עליו אעיר בהמשך), כדי לוודא שהוא אכן נאמן למגבלות עליהן הוא התחייב בפני חברי ההרכב. אם יתברר שהפוגע חרג מהמגבלות ו/או הפסיק לשמור עליהן, כך שקיים חשש אמיתי שהוא יחזור לפגוע — ההרכב ייאלץ ליידע גורמים נוספים, כגון: המנהל במקום עבודתו, רב היישוב בו הוא גר, ועדת המוגנות וכד', כדי שאלו יסייעו לו לשמור על המגבלות שהוטלו עליו או במקרה שיסיר מעצמו אחריות להתנהגותו — יוכלו לפעול בדרכים העומדות לרשותם (חוקית, הלכתית, וכד') על מנת להגן על הציבור מפניו. אך כל עוד יקפיד הפוגע על קיום ההגבלות — עצם זימונו לפורום תקנה ודרכי הטיפול בו — לא ייוודעו לאיש.
דילמה ושמה דיסקרטיות
החיסרון הראשון של הדרך שהתוותה: מוגבלות המעקב אחר הפוגע: בשל המגבלות ההלכתיות, החוקיות, האתיות והמציאותיות, מעקב ההרכב אחר יישום המגבלות שהושתו על הפוגע עומד בסימן שאלה גדול, אולי גדול מידי, כשמדובר במשימה של ביעור הרע מקרבנו.
החיסרון השני — הסיכון הכרוך בשמירה על דיסקרטיות הטיפול בפוגע :לפני שנים רבות, פנתה אליי מכרה וסיפרה שהתראיינה במקום עבודה מסוים וכשהיא סיפרה לחברתה על התהליך, חברתה הגיבה בחריפות ואמרה לה : ״השתגעת ?! את באמת רוצה לעבוד שם ?! את לא יודעת שיש שמועות שמנהל המקום שראיין אותך, טופל בפורום ׳תקנה׳ ?!״
לשאלה אם יש ממש בשמועות ? השבתי לה שזו שאלה שאני מנועה מלענות עליה, כי יש חובת דיסקרטיות מוחלטת בקרב חברי ׳תקנה׳ ואסור לי למסור שום מידע ביחס לאדם מסוים.לאור תשובתי, היא שאלה: ״ואם אעבוד שם ואפגע, או שמישהי אחרת תיפגע — איך תוכלי לחיות עם ׳חובת הדיסקרטיות׳ הזו שבגללה לא הזהרת אותי ?!״. השאלה הינה האם תפקידנו אינו להזהיר את הציבור מפני מי שכבר פגע?
רק חשיפת פוגעים ופוגעות לעיני הציבור תצליח לגרום למניעת פגיעות נוספות. אדם שירצה לפגוע מינית ידמיין את הבושה האיומה שתיגרם לו או למשפחתו, בהיוודע דבר מעשיו, ויירתע מהחשש מפניה.
הבנתי בהחלט את ההיגיון שבהתקוממותה, במיוחד לאור מקרים שהתרחשו במהלך שנות פעילותנו, בהם פוגע שטופל אצלנו חזר לפגוע והדבר לא נודע לחברי ההרכב שטיפלו בו, או לחלופין נודע להם באיחור משמעותי. חרף זאת, סברתי, שבזמן הקמת הפורום — דרכו הייחודית בטיפול בתלונות, הייתה בשורה חשובה, לכל מי שהנגע הנורא הזה, שמעגלי השפעתו ההרסנית על היחיד והחברה, הדירו שינה מעיניו.
לאור השינוי המשמעותי המתחולל בהחרפת השיח הציבורי ביחס לפגיעות המיניות, ובהכרח לטפל במי שמחולל אותן — כיום אני סבורה שאין להעניק לפוגע מינית שום סוג של חיסיון, אלא להיפך! רק חשיפת פוגעים ופוגעות לעיני הציבור תצליח לגרום למניעת פגיעות נוספות. אדם שירצה לפגוע מינית ידמיין את הבושה האיומה שתיגרם לו ו/או למשפחתו, בהיוודע דבר מעשיו, ויירתע מהחשש מפניה.
בין דיסקרטיות לצנזורה
מלכה פיוטרקובסקי
פעילת ציבור, עובדת במכון מנדל למנהיגות, לומדת ומלמדת תלמוד והלכה במסגרות שונות
