נועה: קודם כל הייתי שמחה שתספר על ההיסטוריה שלך, ומשם אני אקח את זה אלי.
אלי: הדבר הבסיסי, בהיסטוריה שלי, הוא שנולדתי ב+עיראק, בארץ ערבית. הייתי צעיר, +130,000 יהודים מקסימום, מהם 30,000 יהודים ערבים ב+צפון. 80,000 יהודים בבגדד, שהם היוו את "חוט השדרה" של היהדות העיראקית. העובדה שנולדתי בארץ מוסלמית, וחייתי את השנים של ראשית הבגרות שלי עד גיל 13, שאז עלינו ארצה, בצל שתי טראומות שחוויתי.
האחת, מה שנודע בהיסטוריה בשם "הפרהוד" זה הפרעות ביהודים ב־1941, ב־1 ביוני בזמן מלחמת העולם השנייה, באופן מפתיע פלשו לשכונות היהודיות בבגדד, מאות או אולי אלפים של מוסלמים, ששדדו, ואנסו, ושרפו בתים וגנבו מהיהודים, וגרמו לנזקים רבים ביותר, זה היה מאורע שטלטל את יהדות עיראק עד היסוד.
נועה: זו אחת הסיבות שעזבתם?
אלי: עוד לא. זו הייתה טלטלה שיהדות עיראק לא הכירה כמוה, כל אחד שאל את עצמו כבר בזמן הפרהוד, קוו ואדיס "לאן מכאן?" כל אחד הבין שנשבר משהו בסיסי וחזק מאוד במערכת היחסים עם הערבים, למרות שאנחנו הגענו לפני המוסלמים לעיראק, ולפני שנוצר האיסלאם היינו בעיראק, כ־2400 שנה. ואז החלה השאלה קוו ואדיס. היה חלק קטן מאוד של יהודים שהיה בעל אמצעים, שיכל להגר ל+לונדון, שם היתה קהילה עיראקית שיכלה לקבל אותם, אבל אלו היו אנשים בעלי אמצעים.
הייתה קבוצה שברחה ל+איראן, היחסים שלנו בעבר עם איראן היו טובים, גם היחסים עם היהודים היו טובים יותר. היהודים במעמד הנמוך, והבינוני נמוך ברחו לאיראן דרך +עיר הנמל הדרומית, והשתכנו לרוב ב+בית הקברות היהודי. מבית הקברות היהודי חיכו למטוסים שיגיעו לקחת אותם ל+ארץ. כך עברה קהילת יהודי עיראק, לפחות האלפים הראשונים שלה, דרך איראן, בית הקברות היהודי ומשם לעיר הבירה ונסיעה לישראל.
אבל אחרי הפרהוד, מבצע הבריחה של היהודים נמשך כל הזמן, וברחו בין 10,000 ל־12,000, שזה היה 10% מכלל היהודים שהיו שם. אם לוקחים בחשבון את יהודי הצפון, את הילדים והנשים זה מספר משמעותי של גברים שברחו למעשה, בעיקר גברים. אחרי זה תנועת הבריחה לא נפסקה. במשך כל העשור הזה 1941-1950 הבריחה לישראל נמשכה. אחר כך, הממשלה העיראקית, ובראשה |תאופיק א-סווידי , נבהל מכך. הוא אמר שזה בושה שלא מצליחים לעצור את הבריחה של היהודים. הממשלה החליטה לאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי מעיראק. הם שאלו את עצמם ואת המודיעין שלהם, כמה יצאו מעיראק, ואמרו מקסימום 20,000 איש. הממשלה אמרה אם זה הכמות, שילכו לעזאזל שילכו הקומוניסטים והיהודים שמתסיסים את הקהילה היהודית, שממילא רודפים אותם.
בסוף נשארו רק 8,000 איש. אחר כך, כשחוקקו את החוק הזה, הכבידו על מי שרצה לנסוע לפי החוק, כי הקפיאו את כל הרכוש. זה היה יציאה ללא חזרה, מאבדים את האזרחות, את הניירות, את המעמד את הכל.
נועה: כמובן שגם את כל הרכוש?
אלי: אי אפשר היה למכור את הבתים גם, כי ידעו שגם ככה היהודים יעזבו והבתים יישארו. מכרו בגדים, ארונות, בגרושים למוסלמים שפשטו על הרובעים היהודיים בבגדד.
העלייה לישראל הייתה ללא תקדים בתולדות העליות. זה מעשה פלא, שקהילה יהודית מבוססת, 2600 שנה בגלות בבל, שנתנה לעם היהודי את התלמוד הבבלי, את ספרות השאלות והתשובות, את מיטב אוצרות הרוח — הקהילה הזו מתחסלת תוך שנה אחת, ועולה כולה לישראל. זה מעשה ללא תקדים, לא היה תקדים בעליות אחרות כמו אירופה ואסיה.
היהדות הזו באה לישראל עם הבגדים לבד. זה גם כן סיפור שלא מסופר מספיק. היהודים באו עם הבגדים בלבד.
נועה: אני אשמח שתספר.
אלי: התחילו מאפס, בנו את עצמם מאפס. עבדו בחריצות יום ולילה בכל עבודה שהייתה, לא בחלו בשום עבודה שהוצעה, ובלבד שיעבדו וירוויחו קצת כסף, התחילו לבנות את עצמם בישראל, הם התרכזו ב+מחוז המרכז, תל אביב וסביבתה, רמת גן. בגלל שבמרכז הייתה עבודה. במקומות אחרים לא הייתה עבודה.
נועה: כשאתה אומר לא הייתה עבודה, הכוונה הייתה שלא רצו לקבל לעבודה?
אלי: היו מעט מקומות של עבודה, זה לא שלא רצו אותם. יהודי עיראק נודעו די מהר כיהודים חרוצים שעובדים קשה, כל מי שרצה פועל או עובד או אסיסטנט, תמיד רצה עיראקי, זה משהו שמאפיין את הקהילה, החריצות והעבודה הקשה.
אבל התחילו לבנות את עצמם מאפס, והבינו שרק אם יתרכזו במרכז הארץ, רק אז הם יוכלו לבנות את עצמם מהר, ולשלוח את הילדים לבתי ספר, שאלת החינוך הייתה מכרעת, בכל מקום שבאו, לפני שעברו למקום — דאגו ושאלו והתעניינו אם הילדים ילכו ללמוד בבתי ספר שמתאימים להם. ההשכלה בעיני יהודי עיראק הייתה עם משקל גדול מאוד במשך הדורות, כמובן שגם בעידן המודרני.
הבינו שבחברה מזרח־אירופאית, או חברה ארץ־ישראלית, אם אין לך השכלה ואתה לא מסיים בית ספר או אוניברסיטה, גורלך נחרץ. אתה צריך לדאוג לכך שהילדים שלך ילמדו. אני זוכר את זה מהמשפחה שלי, כמובן. לא רק מהמשפחה שלי, אלא מכל הסביבה שאני מכיר ומכל היהדות, זה היה הסיפור.
נועה: וואו.
אלי: מה שמרתק ביותר, זה שהיהודים נקלטו באקדמיה, במוסדות השכלה אחרים, התקבלו כמורים, חלק עבד במגזר הערבי כמורים ומנהלי בתי ספר בגלל ידיעת השפה הערבית, תרמו תרומה גדולה גם שם. גם הדור השני דאג שהילדים ירכשו השכלה. אותי שלחו לחברת נוער. הדוד שלי מאוד אהב אותי והיה לו אכפת ממני, אז הוא אמר לאבא שלי שאין לי מה לעשות במעברה כילד, ולכן הציע לשלוח אותי לקיבוץ. הייתי בקיבוץ משמר העמק בחברת הנוער.
נועה: איך הייתה החוויה בקיבוץ? אתה כותב על זה המון.
אלי: זו חוויה מעצבת, אני זכיתי להכיר את ה|אבות המייסדים שבנו את המדינה, את גדולי הדור ההוא, יצקתי מים על ידם, עבדתי איתם יד ביד, שמעתי את הסיפורים שלהם, את העלייה, את המלחמות עם הערבים, משמר העמק הייתה מוקפת חמישה כפרים ערבים שלחמו בה בלי סוף, היה לה עוד כפר ערבי בגבעה סמוך לקיבוץ שגם בו לחמו. זו הייתה מלחמה קשה ביותר.
במלחמת 1948 הערבים כמעט עמדו לכבוש את משמר העמק, ביקשו עזרה מ|יצחק שדה, שהיה מפקד הפלמ"ח וההגנה, הוא הגיע בעצמו עם פלוגה של חיילים וחסמו את הערבים. המפקד של הצבא הערבי היה |פאוזי קאוקג'י. הוא היה גנרל ששמו הלך לפניו, הוא רצה לכבוש את +חיפה. מי שעמד בדרך לחיפה היה קיבוץ משמר העמק.
נועה: הקיבוץ היה בעצם ההפרדה.
אלי: נכון, זה היה ממש החומה המפרידה לחיפה. יצחק שדה בשעתו, |יגאל אלון, ראשי הפלמ"ח וההגנה ידעו שהם חייבים לעצור את הערבים שם, כי אם לא, אז הדרך לחיפה פתוחה בפניהם, וזו סכנה. באמת הצליחו לעצור אותם במשמר העמק, היו המון הרוגים, היה נזק אדיר והיו שנים ארוכות עד ששיקמו את הקיבוץ.
אני הגעתי לקיבוץ ב־1950 כשעוד אותות מלחמת השחרור היו קיימים. למזלי הרב היו לנו +מדריכים מעולים, ו|חברי הקיבוץ השקיעו בנו הרבה, הם לא ידעו מי אלו היהודים שהגיעו מארצות ערב, היינו כמו ערבים.
נועה: הייתם מאוד חריגים כנראה.
אלי: נכון, היינו קבוצה שהגיעה מעיראק, ודי מהר, כשאנחנו רק בני 13 פחות או יותר, מקסימום 14, ראו שאנחנו הילדים מעיראק עובדים קשה, ממושמעים, לא בוחלים בשום עבודה, זה לקח זמן עד שהתרגלנו. היה מרד נגד העבודה בזבל, שלחו אותי לעבוד במכונאות, אני התנדבתי לעבוד בזבל, כי היה מרד בעבודה בזבל, וזה היה בעיה. איימו לשלוח אותנו הביתה, ואני נבהלתי, לא רציתי לחזור חזרה למעברה.
נועה: היית היחיד?
אלי: אני התחלתי, הייתי בין הראשונים, היו |שתי בנות שהלכו איתי, ודי מהר הצטרפו עוד |שני בנים, אז היינו גרעין של חמישה שפרצו את הדרך קדימה ובאו אחרינו. הייתה לנו חברת נוער מצוינת.
שנות הקיבוץ כמו שרואים בספר "תרנגול כפרות" עם כל הקושי היו שנים מאושרות, היה לי מזל שהגעתי למשמר העמק, השנים האלו היו מאושרות כי האבות המייסדים היו מבחינתי סיפור אדיר, הדור של הצברים, הסתובבתי בין הנשים היפות, ולא האמנתי איפה נפלתי.
נועה: אתה מתאר את הדמות הצברית כדמות שמאוד הערצת, שתמיד שאפת להגיע לשם, מעניין אותי לדעת, כי |סבתא שלי שעלתה מ+בולגריה, גם היא הייתה שואפת להגיע לדמות הצברית, אבל יש תחושה שיש מחסום או גבול שלא נותן להגיע לדמות הצברית העילאית. אתה יכול לספר לי את החוויה הזו מהצד שלך?
אלי: מובן מאליו שרציתי להיות צבר. אתה שואף להיות כמו בני הארץ, אתה לא רוצה להיות יוצא דופן, אתה רוצה להיות כמוהם. להיקלט בתוך החברה שלהם, וזה הדבר הכי גדול שאפשר להגיע אליו, אז כולנו רצינו להיות כמו הצברים והצבריות, אבל לא יכולנו להיות. לא ידענו עברית, היה לנו מבטא עיראקי, לא מבטא צברי, לא ידענו לרקוד את הריקודים הישראלים, ולא לשיר את השירה הישראלית. זו הייתה תרבות של שירה וריקודים, כל אסיפה נפתחה במחרוזת שירים, שרנו אחרי שלמדנו את השירים, אבל זו הייתה תרבות של חגיגת חגים חקלאיים, שירה מפוארת לשבועות, זה חקוק לי בראש — שבועות היה חג אדיר, שיוצאים ל+שדה, בקציר. זו חוויה אדירה בשבילי, נער מבגדד, שלא מכיר את הדברים האלו. זה פעם ראשונה שאני רואה אותם, ריקודים בשדה, שמו ל|ילדים כתרים של קש על הראש, זו הייתה חגיגה גדולה, בכלל חגגו בקיבוץ את החגים היהודים הישראליים בסגנון משלהם, וזו הייתה חוויה אדירה בשבילי, ראיתי שהיהודים האלו יוצרים עולם חדש, ורציתי להיות חלק ממנו.
נועה: איפה היה יותר קשה לחצות את הגבול? מעיראק לישראל, או מהנער לבגדד להפיכה לצבר אולטימטיבי כילד וכנער?
אלי: החוויה שלי היא חוויה שהיא אופיינית במידה רבה לרוב העולים החדשים. לרוב המהגרים. גם היום כשמהגרים ל+אמריקה, מגיעים לאמריקה, הכל זר ומוזר. אני נשלחתי לשליחות לאמריקה לשנתיים וחצי, והיה לי משבר ממש גדול, אני באתי כשליח וגרתי ב+מנהטן, אבל חוויתי משבר גדול, של השפה, של התרבות, של הבילוי, של מנהגים חברתיים, הכל היה זר ומוזר.
עברנו את החוויות האלו גם בארץ בעלייה, היה צריך רצון עז וכושר הבלגה, ובעיקר לא להאשים! יותר מאוחר החלה תרבות ״אכלו לי ושתו לי ומגיע לי״ אנחנו לא ידענו מה זה בשנות ה־50. איש מאיתנו לא אמר את האמירות האלו, באתי עם הבגדים שלי בלבד, לא היה לי מה שיאכלו לי וישתו לי, לא היה שום דבר. עזרו לי להיקלט, היה צריך לדבר על הדברים. אם שופטים את התוצאות, עברו יותר משבעים שנה ותראי לאן הגענו, לאיזה הישגים הגיעו עולים מעיראק וילדיהם.
אני מסתכל על ה+בנים שלי, ה+נכדים שלי שמאוד קטנים, הם ישימו אותי בחצי הדרך וגם את האבות שלהם. על כל דור שבא אחר כך, קל לו יותר והוא מתקדם יותר מהר.
נועה: אתה מרגיש שהנכדים שלך כבר חיים בחברה שאין בה באמת הבדלים בין משפחה של צברים למשפחה של עולים?
אלי: אין לי ספק, הם חיים בחברה שבה כולם ילדים צברים. כמובן שאם מגיע גל עלייה מ+רוסיה, או גל עלייה מ+אתיופיה, אז מובן מאליו שהמהגרים האלו מעלים אותך דרגה, כי אתה ותיק, אתה יודע עברית, יש לך כלים, עבודה, מעמד חברתי. אתה עולה בדרגה גם בעיני עצמך.
לשמחתי, ולשמחת המדינה, זה מהר מאוד מטשטש.
נועה: בעבר היו מדברים במונחים של אשכנזים, מזרחים, מאיפה שהגעת זה מה שמפריד ביני לבינך. אם אני עולה מרוסיה, או |סבתא שלי עולה מ+אוקראינה, או |דוד שלי מגיע מ+תימן. היום אני מרגישה שקצת חזרנו לשם, אז זה משמח אותי לשמוע שאתה חושב שאנחנו בתקופה אחרת. אני אשמח שתפרט.
אלי: אתה לא יכול למחוק את המוצא שלך, וגם אסור למחוק את המוצא. אני קשור לתרבות של יהודי עיראק, לשפה הערבית היהודית, אני מדבר בשפה הערבית היהודית בכל הזדמנות שיש לי, עם כל אדם שיודע ערבית יהודית, אני מדבר איתו ונהנה לדבר איתו את השפה הזו, כי זה חזרה הביתה מבחינתי, זה שפת הבית. זה דברים מובנים בחברות מהגרים, גם באמריקה מוצאים את זה בדור שלישי של מהגרים.
אני חושב שהצלחנו במידה גדולה מאוד ליצור בישראל, מתוך המון ארצות, 80 לשונות, מתנאים כלכליים איומים, גרנו במעברות. שלחו אותנו להקים בית ספר, בית קולנוע, בתי קפה, זה לא הולך ברגל. אבל לדעתי השגנו הישגים אדירים שאין להם תקדים בעולם. אני אומר את זה כי כל חיי עסקתי בקליטת עלייה ובנוער עולה, הייתי מנכ"ל עליית הנוער 25 שנה. אז עסקתי עם נוער עולה והייתי במשרד הקליטה 16 שנה. הגעתי לעמדות בכירות ביותר שם, כך שאני מכיר את זה, כל החיים שלי אני חי וקולט עולים.
נועה: אני חושבת שאתה מצטנע. היה לך חשוב להעביר מסר יותר עמוק, משהו שהוא יותר במונחים של להיות סובלניים וסבלניים לשונה ולאחר.
אלי: אין ספק, אין ספק, זה המסר העיקרי שניסיתי להעביר בכל מקום, שנהיה סבלנים וסובלניים לשונה ולזר. היהודי שהגיע מכל מיני ארצות וגם לערבים. מבחינתי יהודי שמגיע מאתיופיה, מברית המועצות, בחלק לא קטן מארצות שעלו מהם יהודים ראיתי איפה הם גרו, מה היו החיים התרבותיים שלהם, עד כמה שיכולתי לדעת.
זה עזר לי בעבודה שלי, הן בתפקידים בכירים בקליטת עלייה, וגם כמנכ"ל עליית הנוער אחר כך, זה עזר לי הניסיון האישי וגם מה שלמדתי בעצמי. בסך הכל זה סיפור של הצלחה אדירה, אני לא מדבר רק על עצמי, אם רואים את המדינה היום, הדור השני והשלישי של עולים חדשים של שנות ה־50 ההישגים הם מדהימים.
אין מה לדבר, הבנים שלי עולים עליי, הנכדים שלי יעלו על אבותיהם ואימהותיהם. יעלו על שני הדורות של קודמיהם, כי האפשרויות שלהם יותר גדולות, הגישה לבית ספר, לחינוך תיכון, לאוניברסיטה, לעולם תרבות אחר, פתוחות בפניהם, ההורים מעודדים את זה.
אני לא יכולתי לראות הצגה בשנות ה־50, מי חשב ללכת לתיאטרון? למי היה כסף? תרבות או השכלה, או לקנות ספר. זה היה קודם כל להשיג לחם לאכול, זה היה הדבר העיקרי. אבל זה בסך הכל סיפור של הצלחה, רואים את התיאטרון העברי, יש יהודים מעיראק, מרומניה, מפולנייה, מארצות רבות, דור ראשון ודור שני, שתרמו תרומה גדולה לחיי התרבות, הספרות העברית.
יש המשכיות של סופרים, לא רק אנחנו דור ראשון, דור שני ושלישי של יהודים ממוצא עיראקי שהם סופרים בישראל.
נועה: אז לדעתך איזה גבול עד היום לא הצלחנו לחצות, אחד בין השני?
אלי: אני חושב שעצם השאלה של גבולות היא לא נכונה. זו חברה מתהווה, זה תבשיל שמתהווה. תוך כדי התהוות הוא הורס את הגבולות, אם בכלל היו. אנחנו צומחים.
אתה שולח את הילדים לבית ספר, באים לשם תלמידים מארצות רבות, מרקעים תרבותיים שונים, הדור השני הצעיר שלומד בבית ספר, כל אחד מהם מביא איתו משהו, מארץ המוצא, מהבית, מהתרבות, ותוך כדי זה הוא מתחלק במה שיש לו עם אנשים אחרים, והוא גם נחשף לתרבויות ומסורות אחרות, והם נחשפים לתרבות ולמסורות שלו.
נעשה פה דבר אדיר וענק והתהליך הזה של מיזוג הגלויות של בן גוריון שהוא חלם ודיבר עליו כל כך הרבה, הוא ואשכול ושרת. מנהיגי תורת העבודה שבאמת ראו קדימה שהם רוצים לבנות חברה חדשה, מבליל המהגרים והם הצליחו.
נועה: למה כל כך מרתיעה אותך המילה גבול? מעניין אותי לדעת.
אלי: תראי, גבול זה דבר קשיח, הוא קו מסוכן, אתה חוצה גבול אתה עלול לקבל כדור מהאויב, אתה חוצה גבול אתה עלול להיפגע מגדר תיל של הגבול. את מבינה? המילה ״גבולות״, לא היו גבולות אצלנו, החברה הייתה פתוחה והנה אני אתן לך דוגמא.
שלחו אותנו לכפר של עוורים בשנים הראשונות כשעלינו ארצה, היה כפר של עוורים קראו לו אוריאל ליד גדרה. היה בית ספר ברמה נמוכה מאוד, |אחי משה שהוא צעיר ממני בשנתיים הוא היה בזמנו בן 11, הגיע לבית ספר אחר שהיה ברמה גבוהה יותר. הגיע ל|מנהל בית הספר ואמר לו שהוא רוצה שהוא יקבל אותו לבית הספר. המנהל אמר לו למה שאני אקבל אותך? יש לך בית ספר בכפר העוורים או במעברה. משה אחי אמר שהלך שם לבית ספר והרמה נמוכה מאוד, ואני יודע הרבה יותר. המנהל שאל אותו מי אמר שתתאים פה? משה אחי אמר תבחן אותי במה שאתה רוצה, אני אראה לך שאני מתאים.
המנהל רצה לבחון אותו בעברית, אבל הוא היה עולה חדש, זה לא היה הוגן, אבל הוא בחן אותו במתמטיקה או בכימיה. המנהל ראה שיש לו קליינט לא קל, אז הוא אמר לו שהוא יקבל אותו, אבל משה מיד אמר שהוא צריך לקבל גם את האחים.
נועה: הביאו לו אצבע לקח את כל היד.
אלי: הוא אמר להם בדיוק, הם טובים בדיוק כמוני. המנהל היה איש פתוח והסכים להביא אותנו מחר. למחרת, אחי הביא את כל האחים, המנהל רואה ילדים מתורבתים ומסודרים, קיבל אותם במקום. בזה זה נגמר.
זה קבע את העתיד שלהם, הם למדו בבית ספר טוב של ותיקים.
נועה: אם אחיך לא היה כל כך חכם, ואם אפשר לקרוא לזה גם טקטיקה נבונה, אז מה היה קורה?
אלי: זה כל החוכמה, אחי ואחיות שלי היה להם ביטחון עצמי, אמונה שהם יכולים והם יכלו, והם הוכיחו את עצמם, ולא היה להם שום רגשי נחיתות מאף אחד אחר, הם ידעו לעשות את כל מה שאחרים עשו, והם הצליחו. הם הצליחו מאוד.
נועה: זה לחצות את רגשי הנחיתות ולעבור מעליהם.
אלי: לא היו להם רגשי נחיתות, מההתחלה הם היו תלמידים מצוינים, היו נקיים, לבושים יפה, יפי תואר. זה לא ילדים של הרחוב, את הסתכלת עליהם וראית שהם בולטים, היופי החיצוני, הניקיון, הסדר, הבגדים היו מגוהצים. רחמי אללה על אמא שלי שהקפידה שהם יופיעו כמו שצריך. את העברית הם למדו מהר מאוד, מ"האוויר" כמו שאני למדתי, אז הצלחנו ועשינו את זה.
נועה: הייתם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה מהצברים.
אלי: אין דבר, העבודה מחשלת, העבודה הקשה היא מחשלת, היא לא מחלישה אותך היא מחזקת אותך.
נועה: אם אני אקח אותך לכיוון של גבולות במונחים הנוקשים, איזה גבול לדעתך נפרץ בשנים האחרונות בצורה הכי מזעזעת, שבעיניך הורס את כל מה שאתה דמיינת בתור מישהו שמנסה כל הזמן, לייצר מצב שבו כולם שווים. נכון לשמור על ההיסטוריה, אבל גם לדעת לעבוד יחד ולהיות אחד. אז מעניין אותי מה מרגיש לך לאחרונה שקצת שומט את הקרקע עליה בנית את ההנחה הזו?
אלי: יש הנהגה או מנהיגים או אנשים שמתקרבים להיות מנהיגים, שרוצים לבדל בינינו, הם לא הצליחו הרבה.
נועה: אתה חושב באמת שלא הצליחו?
אלי: לא הצליחו הרבה, הם הצליחו, אבל לא הרבה. הם הצליחו לעבוד על חלק מהאוכלוסייה שבאה מ+ארצות האסלאם, שהוא לא הצליח פה, היה לו קשה להתאקלם פה, ולהתקדם פה, והיה קשה להסתגל לחיים פה, היה חלק כזה, וזה לגיטימי לגמרי, וטבעי לגמרי. אז |פוליטיקאים ניצלו את זה והסיתו בשעתו נגד מפא"י, חירות, |מנחם בגין, כל החבורה הזו הסיתה נגד מפא"י. מפא"י הייתה עייפה מאוד, ושנים רבות בשלטון לא ידעה להילחם על עצמה, לא היו לה מנהיגים שרצו להילחם.
החברה הלכה והתפוררה, והתפלגה החברה הישראלית. היום יש לנו חברה מפולגת לצערנו הרב, פלגים, פלגים, הדת מפרידה, המוצא מפריד, המעמד הכלכלי מפריד, מקום המגורים מפריד. |בן גוריון וחבורתו, מנהיגות של אז, |אשכול, |שרת, הם שאפו ללכד ולאחד.
נועה: אתה גם סיפרת שלא הרגשת שיש משהו שמפריד בינך לבין אחרים?
אלי: נכון, אני לא ראיתי מישהו מהם בולט או עולה עלי באופן מי יודע מה. אני ראיתי את ה|מושבניקים בקיבוץ, שהם היו הצברים והדור הראשון של הצברים זה היה אלוהים מבחינתי. בהתחלה כשבאתי למוסד החינוכי שלהם עליתי אני וחברת הנוער בדחילו ורחימו, והם החליטו יום אחד לנהל שיחה על שיתוף פעולה בין חברת הנוער העיראקית לביניהם, וזו הייתה הפעם הראשונה שקמתי לדבר בציבור. עד אז לא הייתי רגיל לדבר בציבור ועוד בעברית, היו שם המון אנשים. כדי לקום ולדבר איתם כשאני בן 13, צריך אומץ לב.
העברית הייתה טובה, אבל של עולה חדש, אבל עשיתי את זה ובין לילה הפכתי להיות "הנואם". הפכתי להיות הדובר של חברת הנוער, בכל הזדמנות ביקשו שאני אדבר, שאני אייצג את החברה. זה בנה אותי, זה דרש ממני, ותודה לאל עשיתי את זה.
נועה: אז מה המסר שלך לחברה הישראלית?
אלי: אני מאמין שהרבה מאוד תלוי באדם. הרבה תלוי בו עצמו, אם הוא רוכש השכלה, אם הוא לומד, אם הוא רוצה להתפתח, לכבוש תחומים חדשים שלא היו לו ולא ידע עליהם, ולפרוץ קדימה זה תלוי רק בו.
צריך ללמד את עצמך, וזה מה שבונה אותך ואת הביטחון העצמי שלך, וזה מאוד חשוב. לא לסמוך על הזולת אלא על עצמך.
נועה: לסמוך על עצמך וזה מה שיקרב אותך לזולת.
אלי: נכון, אתה רוכש מעמד, וככה אתה מתקדם. כשהגעתי להיות פקיד בכיר לא היו צריכים לעשות לי טובות, היו מסתכלים עלי במעמד שלי. כשהייתי מנכ"ל, אני נכנסתי לישיבת מנכ"ל בדין ובצדק, ואת העמדה אני רכשתי בדם ויזע, נבחרתי על ידי ועדה בינלאומית להיות מנכ"ל עליית הנוער, רכשתי את המעמד בתוקף מה שהיה לי להציע לועדה, היא בחרה אותי פה אחד.
הדברים האלו הם מה שבונה אותך, עוזרים לך, ומקדמים אותך ותודה לאל.
נועה: אתה רוצה אולי קצת לדבר על הספר החדש והימים לא חלפו?
אלי: בשני משפטים, הסיפור הוא על הקליטה בארץ, על התהוות בה, ועל תפיסת מעמד בתוכה. איך אתה תופס מעמד בתוך חברה קיימת שיש לה היררכיה משלה, ואתה בכל זאת עולה חדש, ומגיע מבחוץ, ורוצה לחדור אליה ולתפוס בה מעמד.
יחד עם זה, אתה צריך להכיר אותה, אני קילפתי שם בספר את החברה הישראלית לשכבותיה, בתוך הספר הזה, והשקעתי מאמץ עצום לחתור קדימה, עם עצמי, ללמוד יותר.
אני אתן לך דוגמא, רציתי להכיר את חיי התרבות, לראות תיאטרון, ללכת לקונצרטים, עשיתי את זה שבוע אחר שבוע. לא החמצתי שום קונצרט, בהתחלה לא הבנתי כלום, קניתי ספר, התחלתי לקרוא, למדתי, אז צריך לעבוד! הלכתי להצגות תיאטרון, לא החמצתי אף הצגה, חסכתי אוכל כדי לראות תיאטרון כי אהבתי תיאטרון.
שיחקתי בלהקה של חובבים, היה לנו |במאי שהוא גם מחנך, אז הוא היה לוקח אותנו לכל ההצגות, קראנו את המחזה, דיברנו עליו, על שכבות העומק, אחר כך ראינו את ההצגה, עשינו שיחה לראות את הפערים בין ההצגה למחזה, השקענו מאמץ וזה פיתח אותי וזה לימד אותי ודחף אותי קדימה, עורר בי סקרנות נוספת.
נועה: מאוד מעניין אותי שעשית מסע שלם, מבגדד לישראל, ומבחינתך לא עברת שום גבול, מבחינתך כולם היו אותו דבר, זה היה אצלך. יש בזה מחשבה אבסורדית, שהיום מדברים עלייך בתור מישהו שמגשר בין כולם, וזה מעניין שדווקא אתה שעבר הכי הרבה גבולות, בסוף הוא זה שלא רואה שום גבול, אלא קורא לזה דבר נוקשה.
אלי: אין משהו נוקשה, זו דרישה עצמית, אתה דורש מעצמך. אם אתה לא תדרוש מעצמך אתה לא תגיע לכלום, אם לא תפתח את הכישורים שלך לא תגיע לכלום, זה המפתח.
נועה: זה המפתח לפרוץ את הגבולות.
אלי: נכון, לדרוש מעצמך ולחתור קדימה, לא לסמוך על אף אחד, אף אחד לא יחצה בשבילך את הנהר, אתה תחצה את הנהר.
נועה: תודה רבה אלי, אני מעריכה מאוד.
