קוץ.

אנחנו רגילים לדבר על חופש כאילו הוא מובן מאליו. משירת התקווה ועד שיחות סלון נלהבות, המילה "חופש" נזרקת לחלל האוויר בקלות מפתה. "להיות עם חופשי בארצנו" — נשמע נהדר. אבל רגע אחד לפני שאנחנו מתרווחים בנוחות של הסיסמה, אולי כדאי לשאול: האם אנחנו באמת יודעים מהו אותו חופש? האם אנחנו באמת חופשיים? ומי נכלל בתוך ה״אנחנו״?

מיהם אותם האנשים אחריהם אנו הולכים? האם מנהיגות היא תכונתו של זה שמסוגל לשנות מציאות או שהמציאות מייצרת את המנהיגים שמתאימים לה? לפי אריסטו, מנהיגות היא אמנות המשלבת אמינות, הגיון ורגש. מקיאוולי, לעומתו, ראה במנהיג דמות אכזרית ואלימה. התקשורת בעידן הנוכחי מאלצת את המנהיג להתמודד עם חשיפה שקודמיו נמנעו ממנה. האם דפוס המנהיגות העתידי הוא קולקטיבי ומה צריכות נשים מנהיגות בימים אלה? ב"קוץ" שלפניכם תגלו את הפנים המגוונות של המנהיגות ואת מופעיה המשתנים: בארגוני מחאה, בצבא, באקדמיה ובתנ"ך.

״היום שאחרי״ אף פעם לא מפתיע. כותבים עליו, מתכננים אותו, הרבה לפני שהוא מפציע. ״היום שאחרי״ תמיד מבשר שינוי. לפעמים לטובה, לרוב – לרעה. בתקופה הזאת הוא לרוב יום שהטכנולוגיה מעצבת. תחזיות, אופטימיות ופסימיות כאחת, לא מצליחות להדביק את החידושים הטכנולוגיים ולא את ההשלכות שיש להם על חיינו. ההשלכות על המזון, על הדת, על ההגירה ועל התפיסה ההיסטורית – כולם ב"קוץ" שלפניכם, על רובם שורה רוח אופטימית במידה. המקום בו הפסימיות גוברת הוא מרחב היצרים השולטים בנו, המניעים את הפוליטיקה, את הסדר החברתי ואת היחסים בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו. שם, בעולם היצרי של תכונות אנוש נראה ״היום שאחרי״ קודר מתמיד.

אי אפשר בלי גבולות. מאז 1967 אנחנו מתגוררים במדינה שאין לה גבולות מוכרים. על המפה בשיעורי הגיאוגרפיה לא מסומנים קווים המסמנים את בעלותה. ילדים שנולדו למדינה ללא גבול הופכים להורים שאין להם גבולות ולא מעצורים. לא בינם לבין עצמם ולא בינם לאחרים. כשאין גבולות פיזיים נפרצים גם הגבולות המוסריים. גבולות בין מדינות ואנשים נועדו להגן עליהם. גבולות יצירתיים ורוחניים נועדו להיפרץ. כאן הגבולות מגבילים ולפרוץ אותם צריך אומץ, לא כוח. גיליון זה של ״קוץ“ יביא לכם את שני סוגי הגבול. את הגבולות שאסור לפרוץ ואת הגבולות שחייבים לפרוץ.

הפייק הוא מגיפה. הוא נמצא בכל מקום. ברשת, בתקשורת באקדמיה. בפוליטיקה. הדרך להתמודד עם פייק היא להטיל ספק. לא להאמין לאף אחד. לבדוק. להצליב. להשוות. לחשוב. בעידן בו דיסאינפורמציה ומיסאינפורמציה, השנאה והקיטוב שהן מביאות עימן הם מהאיומים המשמעותיים עימן מתמודדת האנושות בעידן הנוכחי — עלינו להיות העורכים של עצמנו. להפגין עירנות אזרחית וביקורתיות. קשה לעיתים לאתר את השקר שמאחורי התחפושת. מי שיעזור להרים מסך ולחשוף אותו הם:

פרובוקציה לא מילה גסה. מותר להשתמש בה אבל לדעת גם לזהות אותה. היא נועדה למשוך תשומת לב למה שבלעדיה לא היה זוכה לה. אם תשומת הלב מופנית למשהו חיובי: שריפת חזיות כאקט פרובוקטיבי נגד אפליית נשים — יש להתייחס אליה בכבוד הראוי. אם היא נועדה לגרור מדינה למלחמה — יש לגנותה. הצטרפו אלינו למסע הפרובוקטיבי.

המחיקה נעשית לפעולה של גילוי, של חשיפה דווקא. כתיבה, אולי כל כתיבה, היא עצמה הלא סוג של צנזורה. כל מלה וכל שורה הן גם מחיקה של דבר שיכול היה להיכתב ולא נכתב. סימני המחיקה בוראים על הדף את החדר המוצלל שבו יכול, לראשונה, קולו של הגרעין הזה להישמע.